המונח "סרט בנות" הוא טעות נפוצה שהשתרשה בתודעה הציבורית. נכון שרוב הקומדיות הרומנטיות לא נתפסות כמעוררות עניין מיוחד אצל הגבר הממוצע, אבל אין סיבה להתנסח בהכללות גורפות. אולם, אחרי הצפייה ב"
אמרתי לך!", נדמה לי שהסרט המסויים הזה, עשוי להיראות שונה בתכלית דרך עיניהן של בנות המין היפה.
זהו סרט על יחסי אמהות-בנות. האם היא חד הורית מזדקנת בשם דפני וויילדר (
דיאן קיטון), והבנות הן מגי (
לורן גראהם) מיי (
פייפר פראבו) ומילי (
מנדי מור). הרביעייה הנשית מתגאה בקשר חברי ומשפחתי הדוק, הסובל מבעיה אחת קטנה. דפני היא אמא שתלטנית, חטטנית ומגוננת בצורה בלתי אפשרית. האהבה החונקת שלה מופנית בעיקר כלפיי מילי, הרווקה היחידה מבין בנותיה. האם הכפייתית מחליטה לבחור בעצמה את גבר החלומות של בתה, ומילי מוצאת את עצמה בשני רומנים במקביל. בצד אחד של המיטה נמצא ג'ייסון (
טום אברט סקוט), אדריכל מסודר שאמה ארגנה לה בלי ידיעתה. בשני ישנו ג'וני (
גבריאל מאכט), מוזיקאי פרוע שהגברת וויילדר לא סובלת.
את התסריט כתבו בצוותא
קארן ליי הופקינס ושותפתה
ג'סי נלסון. הבמאי הוא דווקא זכר,
מייקל להמאן שמו, המתמחה בקומדיות הוליוודיות, בעיקר מהסוג הרומנטי. השלושה חברו יחדיו כדי ליצור עוגה מפוארת ומתקתקה, כמו אלו המופיעות בסרט לעיתים תכופות. חבל שלתוצאה הסופית שלהם יש טעם של קלקר. אולי הנושא באמת אוניברסלי והדמויות אכן טיפוסיות, אבל קשה לי להאמין שאנשים כאלה קיימים במציאות. השורות נפלטות להן ללא כל קשר להתנהלות הסביבתית, רגשותיהן נאמרים במפורש ובבהירות, והתנהגותן בדיונית לחלוטין. משפטים המכילים שמות של אייקונים אמריקניים (כמו מעצבת האופנה ורה וונג, או אמנית הפולק "סבתא מוזס") מפוזרים כל העת, ורק מחזקים את התלישות של הסרט במקום לעגן אותו על קרקע מציאותית.
עניין ביזארי נוסף שחוזר על עצמו בסרט, הוא שילוב של מין וקשישים. אם יש דבר יותר מביך מלדבר עם אמא שלך על סקס, זה לראות, לשמוע ולתפוס אותה באמצע. בסרט כל זה קורה, ויותר מפעם אחת. כדאי שתתחילו לחפש מושג אלטרנטיבי ל"נו באמת!", שימצה את עצמו במהרה עקב שימוש יתר. כוכבת סצינות "זה לא הגיל זו הגלולה (הכחולה)", היא דיאן קיטון. בעוד ג'ודי דנץ', מריל סטריפ והלן מירן שוברות את שיאי העליונות של עצמן, נדמה כי סבתא קיטון שכחה מהיכולות הקומיות שהביאו לה הכרה, תהילה ואוסקר. הדמות שלה יותר מרגיזה ממצחיקה, ולראות אותה בתחתונים ממש לא מוסיף כבוד לאף אחד.
בבואתה הצעירה של קיטון בסרט היא מנדי מור. זמרת הפופ שהחליטה לשכפל את הצלחתה גם לקולנוע, מסתפקת בלהיות חמודה. האחיות הנוספות מתפקדות רוב הזמן כקישוט עלילתי, כך שלגמרי לא ברור מדוע לוהקו שחקניות מוכרות ומוכשרות לתפקידים האלה.
גראהם היא פסיכולוגית, המעתיקה דיאלוגים מ"בנות גילמור" שלה. תרומתה של פראבו לסרט מסתכמת בהתערטלויות חלקיות וחוסר טאקט. במחלקת הגברים המצב לא טוב בהרבה. שני הגברברים המתחרים על ליבה של מילי, מגולמים על-ידי שחקנים שכבר הוכיחו עצמם בעבר, אך נשארים תחומים בתוך המשבצת שהוקצתה להם. אבל אולי זה מוגזם לצפות לדמויות משנה מרתקות, מקומדיה רומנטית אוורירית שכזו.
"אמרתי לך!" מנסה להיות שנון מתוך אילוץ, ומצליח להצחיק רק בכוח. אני יכול רק להוסיף שהדמות החביבה והאמינה ביותר בסרט היא קופר. מגלם אותו כלב גדול, שאוהב פורנו אינטרנטי. שלא תגידו שלא אמרתי לכם.
