"גשר על הוואדי", "הסיפור האמיתי", ערוץ 1, 21:40
למחלקת התעודה של הערוץ הראשון מגיע קרדיט גדול. למרות הקשיים הכלכליים והאנושיים, "הסיפור האמיתי", "מבט שני" וגם "יומן", מספקים חומרים מצוינים לצופה ממוצע וסקרן. אבל הסרט שהוקרן אתמול היה חריג, ולא לטובה. כאשר על המרקע כרעו ילדים וילדות יהודיים ומוסלמים על שטיח בקריאות "אללה הוא אכבר" וילדים ערבים שרו "באנו חושך לגרש", השאלה הראשונה שעלתה בי היא: מה לעזאזל רוצים מדרדקים בני שבע?
סיפורו של בית הספר הדו-לשוני שנפתח לפני שלוש שנים בכפר קרע תועד ורוכז בחבילה עטופה יפה של האחים תומר וברק הימן. הצרה בסרטים דוקומנטריים מהסוג הזה היא שההתחלה, האמצע והסוף ידועים מראש. ילדים בני שש ושבע לא החליטו יום אחד לקום ולפתוח בית ספר עם השכנים מהיישוב היהודי\ערבי הסמוך. ההורים שלהם, שרצו לנקות את מצפונם, עשו זאת. ומה יהיה על הילדים? אללה ירחמום.
"אני לא רוצה שהילדים שלי יהפכו להיות כמו היהודים", הכריזה אחת האמהות. "הוא ילד, מה הוא מבין. בקושי יודע מה זו יציאת מצרים. מה זה הרמדאן הזה עכשיו", השיב אחד האבות בתמונה הבאה. "אני אתאיסטית לחלוטין, אבל אני יהודיה. מה פתאום שהילד שלי יכרע על שטיח ויתפלל לאללה?", גרסה אם אחרת. אתם יכולים לעצור כאן. השורה התחתונה שמציע הסרט מובנת לחלוטין מהציטוטים הנ"ל, ששובצו בתחילתו.
האמצע לא הפתיע גם הוא. אב יהודי הולך למילואים, משפחה ערבית מנסה לעבור מחסום ונכשלת, יום לימודים אחרי פיגוע וילד ערבי שקופץ לביקור בביתו של חבר יהודי ונאלץ להתמודד עם שאלות לא פשוטות מצד הסבתא. "גם אתה חושב שלכל אדם יש זכות לחיות?". יופי של שאלה לילד בן שבע. התשובה, אם תהיתם, היתה "כן", בעוד שהילד בעיקר ניסה להימלט לחצר כדי לשחק עם חברו.
גם ביקור של שתי ילדות, מוסלמית ויהודיה, בלונה פארק יצר רגעים של קרבה - וזה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהן בנות שבע. אבל שיחה מעניינת התפתחה בין הילדה היהודיה לאבי הילדה המוסלמית, בהתערבות לא עדינה בכלל של הבמאי. "היית נותן לה ללכת עם בחור?", שאלה. "תלוי בגיל". "ואם היתה אומרת לך שהיא אוהבת מישהו?". "אין דבר כזה רגשות. זה אסור", השיב האב. הבמאי היקשה: "אם הבת שלך בת 25 וגרה לבד, מה אתה עושה?". "הייתי יורה בה", פסק האב בנוכחות בתו. נשמע כמו חומר טוב לסרט דוקומנטרי על הסכסוך, אבל די ברור שהיוצרים ידעו למה הם חותרים ומי האיש לדחוק בו.
הרגעים הנפיצים ביותר כמובן שהושארו לסוף. יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות והנכבה. מי הגאון שחשב לשבץ אותם לקראת סוף שנת הלימודים? יום השואה, כפי שלמד ילדון ערבי, הוא: "היהודים היו בגרמניה. והיה שם איש... כמו בוש! והגז הרג את היהודים... ואז הם רצו מדינה. אז באו וגרשו את הערבים, והיתה ליהודים". הינה נרטיב שבטח התקבל בברכה מאוחר יותר בארוחת הערב בביתו.
אז גם נוכחנו לגלות שצוות בית הספר לא ממש גיבש תפיסה ברורה של תכנים המועברים לילדים שבקושי למדו לקרוא או לחבר שתיים ועוד שתיים. המורה הערבייה סיפרה על הגירוש ועל העקירה וביקשה מהילדים לכתוב מכתב לאחראים על גניבת הקרקעות. אחר-כך הציעה המורה היהודייה גירסה משלה וטענה לפני ילדים בוכיים כי אין להם סיבה להרגיש אשמים. הרי במלחמה המנצח לוקח את השלל.
השקופית המסיימת את הסרט סיפרה לנו שלשנה הבאה נרשמו לבית הספר פי שניים תלמידים (כלומר הורים). היוצרים הביאו לנו בהפוכה. לפי נתון זה, בית הספר בכלל מצליח. אבל המציאות היא לא כל כך ורודה כמו שרצו שנחשוב בסוף. הילדים נותרו מבולבלים, ובתכל'ס גם אנשים מבוגרים מתקשים להתמודד עם שאלות של זהות ועם והסקת מסקנות הגיוניות מהסכסוך היהודי-ערבי.
לאחר הסרט התכנסו באולפן שני פסיכולוגיים קליניים ואם של אחד הילדים. אחד, כמובן, יהודי (מקרני שומרון) והשני ערבי, שהיה מעורב בהקמת בתי ספר דו-לשוניים. כל אחד מהפסיכולוגיים אמר בדיוק את מה שציפו ממנו, וכך גם האם. בשורה התחתונה לא קיבלנו שום פרט מעשי על המצב בבית הספר כרגע, כמה תלמידים לומדים בו, מהי תוכנית הלימודים, איך מלבנים סוגיות נפיצות כמו יום העצמאות ועוד.
"גשר על הוואדי" הוא הוכחה נוספת לכך שהמציאות המזרח תיכונית שלנו מספקת הרבה חומרים לסרטים, לספרים ולקריירות של עיתונאים. כל סרט העוסק בצורה כלשהי בסכסוך זוכה בפרסים ותהילה ברחבי העולם. אותנו, המקומיים שרוצים להאמין שאנחנו מבינים מעט במה לעזאזל קורה כאן, הסיפורים הורודים האלו של דו-קיום לא ממש משכנעים.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
