התובעים טעו בכתובת

מהין ויהודה סבטי תבעו את יגאל בן גיגי בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 10,000 שקל בשל ביצוע כושל של עבודות בנייה במרפסת. לטענתם, בחודש יולי 2002, התחייב הנתבע, שהציג עצמו כקבלן שיפוצים, לבנות את המרפסת ולבצע עבודות איטום, ריצוף וניקוז. "למרות פניות חוזרות ונשנות לבצע תיקונים נתקלנו בסירוב ולא נותרה לנו ברירה אלא לפנות לקבלן אחר שביצע את העבודה בעלות של 5,825 שקל". סכום התביעה כלל בקשת פיצוי בגין עוגמת נפש ומטרד.

הנתבע לא הבין מה רצו ממנו השכנים וביקש לדחות את התביעה. בכתב ההגנה טען שלא שיפץ את המרפסת אלא "שידך" בין הקבלן ששיפץ את ביתו לתובעים. "מעולם לא בניתי את המרפסת. כששיפצתי את ביתי התובעים ביקשו שאותו קבלן ישפץ עבורם מרפסת וכך היה". בדיון בפני השופטת אנה שניידר, שהתקיים בחודש שעבר, חזר הנתבע על הדברים והוסיף שבסך הכול נהג בשכנות טובה. "עשיתי הכול מטוב לב על-מנת לעזור לתובעים ולא ראיתי שום רווח מהעניין". התובעים השיבו שהנתבע יזם את העסקה, הביא את הקבלן והבטיח שייצג אותם מולו.

בפסק הדין דחתה השופטת את התביעה בהעדר עילה ולפנים משורת הדין לא חייבה בהוצאות. "התרשמתי שהתובעים נתפסו לכלל טעות בהתייחסותם לנתבע. הואיל והם מודים שהעבודה לא בוצעה בפועל על-ידי הנתבע אלא על-ידי הקבלן - אין מקום להתייחס לנתבע כמבצע העבודה ואין מקום לתבוע אותו בשל העבודה הרשלנית שבוצעה. אם אכן בוצעה עבודה רשלנית - הרי שהאחריות לכך מוטלת על מבצע העבודה, קרי, הקבלן שביצע אותה בפועל ולא על הנתבע שמעולם לא התחייב כלפי התובעים בכתב לגבי טיב העבודה שבוצעה. ראיתי להעדיף את גרסת הנתבע לפיה הכל נעשה מתוך טוב לב ועל-מנת לעזור לשכנים".