מפקח בנייה ואיש מג"ב הורשעו בקבלת שוחד

שופט בית משפט השלום ירושלים, חיים לי-רן, הרשיע (יום ג', 15.7.08) את פרוספר גבאי, מפקח על הבנייה באזור בית חנינא והגבעה הצרפתית מטעם הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במשרד הפנים, ואת יעקב אילן, סמל מבצעים בדרגת רס"ר ביחידת מג"ב עוטף ירושלים, בקבלת שוחד. גבאי לקח שוחד שש פעמים ואילן ארבע פעמים. אילן הורשע גם בעבירת מרמה והפרת אמונים.

גבאי הועמד לדין על שלוש פרשות של קבלת שוחד מתושבים ערבים בירושלים, בין במזומנים ובין בטובת הנאה (הנחה ברכישת רהיטים), כדי להעלים עין מעבירות בניה שביצעו. יחד עם רס"ר אילן הואשם גם בקשירת קשר לקבל שוחד בשלוש פרשיות מסוכן משטרה סמוי, עו"ד חוסיין גנאים, תמורת מידע חשוב וחיוני שמסר אילן לסוכן בנוגע ללקוחותיו בקשר לעבירות בניה שעברו, ושהגיע אליו מתוקף תפקידו במג"ב. בזמן שהתרחשו פרשיות אלה כבר לא היה גבאי עובד משרד הפנים, משום שהוא הושעה ממקום עבודתו ולאחר מכן פוטר בגלל חקירת הפרשות הקודמות, אך בעניין זה נטען כי הוא נושא באחריות משום שהיה שותפו של אילן, שהיה עובד ציבור.

אילן לבדו הואשם בקבלת הלוואה בסך 90,000 שקל מעבריין בנייה שנזקק להעברת בטון במערבלי בטון לאתרי בנייה באזור 'עוטף ירושלים'.

השניים כפרו בכל האישומים. לעניין קבלת השוחד מהתושבים, טען גבאי כי עברייני הבניה שהעידו נגדו וחלק מעדי התביעה שפעלו בשליחותם, חברו יחד כדי להעליל עליו ולנקום בו משום ששמו הלך לפניו כמי שביצע צווי הריסה ללא רחם. עם זאת, טען כי המשטרה היא שהדריכה את העדים הללו למסור גרסה כפי שחפצה, באמצעות שיטות חקירה פסולות והפעלת לחץ קשה עליהם.

לגבי עדי התביעה שהיו עובדי עיריה, טען גבאי כי בחרו להפלילו על לא עוול בכפו, כדי לטשטש מחדל גדול שלהם בטיפול במבנה בלתי חוקי. גבאי אף טען כי התושבים הערביים שזיהו אותו אמרו ששמו הוא אשר, אף שאין הדבר כך, ומכיוון שלא הועמד במסדר זיהוי לעיני איש מהם, אין לסמוך על עדותם ולהרשיעו על פיה.

לעניין האישום בדבר הניסיון לשחד סוכן משטרה, לא היו בפי השניים הסבר של ממש. לגבי האישום בעניין קבלת ההלוואה, טען אילן כי אביו לווה את הכסף מעבריין הבנייה כדי לסייע לבנו לרכוש דירה.


העדים אמרו את האמת

בהכרעת הדין כתב השופט לי-רן כי חלק מעדי התביעה סיפרו את האמת בבית המשפט, ואותם עדים שחזרו בהם והוכרזו "עדים עויינים", סיפרו את האמת במשטרה ואילו בבית המשפט "בגד" בהם פתאום זיכרונם. השופט גם קבע כי זיהויו של גבאי, בין בכינוי "אשר" ובין בתיאור מבנה גופו, קומתו ופרטים נוספים, למשל הכיפה שחבש והזקן הצרפתי שעיטר את פניו, הם זיהוי ודאי ומספיק לצורך הרשעתו בפלילים. השופט פסק כי גבאי קיבל שלמונים וטובת הנאה כנטען, ואין בסיס לטענה כי העדים העלילו עליו.

השופט לי-רן כתב עוד כי לא שוכנע שמישהו מהעדים ששימשו בתפקידי פיקוח על הבניה מטעם עיריית ירושלים, חש במחדל כלשהו בדרך טיפולו במבנה מסוים וכי משום כך כרה בור לגבאי.

השופט ציין כי גרסאותיהם של גבאי ואילן לא הניחו את הדעת, ובמקרה הטוב היו דחוקות ובלתי מתקבלות על הדעת. במיוחד בלט הדבר בהסברים שסיפקו לנשמע ולנראה בקלטות השמע והוידיאו שבהן הונצחו שיחותיו של הסוכן המשטרתי, עו"ד גנאים, והעברת הכספים לידי אילן.

השופט ציין כי במקרה זה, יש לזכור שכאשר טוענים שהייתה עלילה יש להניח שהייתה הכרות מוקדמת עם הנאשם. קשה להעליל על מי שאין מכירים אותו, כתב השופט.

השופט קיבל את טענת התביעה כי אומנם לא שימש גבאי באותה עת עובד ציבור, אך הראיות, ובעיקר דברי הנאשם עצמו, הצביעו בבהירות כי היה שותף מלא למעשיו של אילן, סמל מבצעים במשמר הגבול, שהוא "עובד ציבור". על-פי הפסיקה יש להרשיע גם את גבאי בעבירה שעבר-אילן.