היום לפני 58 שנה, ב-3 באוגוסט, 1950, מודיע שר האספקה והקיצוב על קיצוב בהלבשה והנעלה.
תקופת הצנע הייתה אחת התקופות הטראומטיות ביותר בתולדות מדינת ישראל, ומנהיגי המדינה נאלצו לעסוק בו-זמנית בקליטת עולים בכמות עצומה ובניהול מלחמה קשה, ארוכה ויקרה על קיומה של המדינה.
ב-8 במרס 1949, סקר ראש הממשלה דוד בן-גוריון את קווי היסוד של הממשלה בהם הופיעה פיסקה שכללה את המילים הבאות: "הנהגת משטר צנע... על-ידי קיצוץ קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים...".
ההכרזה הפורמלית על הצנע ניתנה רק בסוף אפריל 1949, אך תקופת הצנע התחילה למעשה במלחמת השחרור והסתיימה רק ב-1953.
הפתרון שמצאה הממשלה למצב הכלכלי החמור אותה עת היה כאמור הורדה יזומה של רמת החיים והצריכה, ומשטר קיצוב חמור במוצרי צריכה וחומרי גלם הונהג בארץ.
בשנת 1958 היו ברשימת הקיצוב 11 מוצרים בלבד: סוכר, ריבה, שמן, מרגרינה, קפה, שוקולד, אבקת קקאו, אורז לילדים, גבינת יבוא ופילה.
שר האספקה, דב יוסף, הכריז במאי 1949 על התפריט היומי שכל אזרח זכאי לו, והבטיח כי בתוך חודש תוסדר חלוקת תלושים לאזרחים על-מנת לממש את הזכאות למזון. סך המזון שכל אזרח היה יכול לרכוש בחודש הוגבל לסכום של 6 לירות.
העיתונים היו מפרסמים מודעה מטעם משרד המסחר והתעשיה, המפרטת את זכויותיהם כצרכנים: חמאת-יבוא - המנה לנפש היא 250 גרם; אבקת חלב - קופסה אחת; שימורי-דגים - קופסה אחת; קטניות - 500 גרם. תלוש מספר ז32/ מעניק לצרכן חמש ביצים, ואילו גבינה צהובה (150 גרם לנפש) ועגבניות ניתנות ללא תלושים.
שיטת הרבע והחצי הפכה מקובלת מאד; במכולות מכרו, בין היתר, רבע לחם וחצי חבילת מרגרינה. אנשים גידלו תרנגולות במרפסות, בשביל ביצים, ופרות בחצר בשביל החלב.
באוגוסט 1950 כאמור הוחלט להוסיף לקיצוב במזון גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה. לכל מוצר נקבע מחיר בנקודות, וכל אזרח היה יכול לרכוש מוצרים באמצעות מכסת הנקודות החודשית שקיבל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
