שושנה חנוך תבעה את דליה ומרדכי קובל, בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בגין נזקי רטיבות. מכתב התביעה עלה שבחודש פברואר השנה, אירעה נזילה מצינור פרטי בדירת הנתבעים והמים חלחלו לדירתה וגרמו נזקים לתקרות, לתאורה, לקירות האמבטיה, לחדר השינה ולשירותים. לדבריה, הציע לנתבעים לתקן את הנזקים ולאחר שסירבו הזמינה, בצר לה, שרברב שתיקן את הנזק בעלות של 1,732 שקל. התובעת צרפה לכתב התביעה תמונות שתיעדו את נזקי הרטיבות.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים שהתובעת השהתה את פנייתה אליהם במטרה להגדיל את נזקיה ולתבוע מהם יותר כסף על-רקע סכסוכים קודמים. כמו-כן שעלות תיקון הנזקים נמוכה יותר, באופן משמעותי, מהסכום ששולם. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בהעדר עילה.
בפסק דין שניתן בחודש שעבר, בהעדר הצדדים, חייב השופט אריה רומנוב, את הנתבעים לשלם לתובעת 1,732 שקל בתוספת 250 שקל הוצאות משפט. "אין בידי לקבל את טענות ההגנה שהעלו הנתבעים; אין זה נראה סביר בעיני שהתובעת השתהתה במכוון כדי להגדיל את נזקיה, וכפועל יוצא מכך, את נזקי הנתבעים. מי שסובל בעיקר מנזקי הרטיבות היא בראש ובראשונה התובעת עצמה, ולכן אין זה סביר כי תגדיל את הסבל שלה מתוך ציפייה, שאין בה כל ביטחון, כי בבוא היום תוכל להיפרע מהנתבעים. הוא הדין לגבי טענת ההגנה השנייה שהעלו הנתבעים. כפי שציינתי, התובעת פנתה אל הנתבעים והציעה להם להזמין בעל מקצוע מטעמם על-מנת לתקן את הנזקים בדירתה, ואולם הנתבעים לא נענו להצעה זו. בנסיבות אלה, לא היה לתובעת מנוס, אלא לתקן את הנזקים בעצמה. לפיכך, אין הנתבעים יכולים להישמע בטענה שניתן היה לתקן את הנזקים בסכום נמוך יותר. אם באמת כך הוא הדבר, הרי שהיה בידם של הנתבעים לעשות מעשה, ואולם הם נמנעו מעשותו. בנסיבות אלה, אין להם אלא להלין על עצמם".
