|
|
[צילום: מסעדת Shosh שושקפה בירושלים]
|
|
|
|
|
כתיבה היא ברכה למי שרוצה לייפות את המכוער, וקללה למי שרוצה להשתוות ליפה. הכתיבה היא תחבולה לטשטש בין מה שטוב ומה שרע, להכיל את הרע ובבת אחת לכלוא את הטוב. אפקט הכתיבה עומד בין הכותב לבין דעתו. אני רוצה לכתוב ביקורת דוגרי ויודע שעלי ליצור אפקט של דוגרי. אני רוצה לכתוב על מקום מצוין ומבין שטיב המקום יישפט לפי טיב כתיבתי ואין כתיבת דוגרי שתעקוף זאת, ובכל זאת עלי לנסות.
דוגרי, 'שוש קפה' פשוט מצויין. עדיין מבזיקות בראשי תמונות צבעוניות של פילה אמנון מוגש לשולחן, עוד טרי בזיכרוני מפץ של טעמים עם מזלג ממרנג לימון, עורי מתגעגע לאקלים ירושלמי ממוזג מלטף במרפסת הקפה, לשקט, לעיצוב הנעים, ולרגע של נחת בין שני חברים שם. הכול התחיל בשעת צהריים, חברי הטוב דני ואנוכי הגענו לשכונת קטמון הישנה במונית ממרכז ירושלים. ברור שזו לא השכונה שלי. השכונה שלי היא שכונה במובן הרע של המילה. ואילו השכונה הזו היא מה שירושלמים ותיקים מתפארים בו: "ירושלים שכונות סביב לה" - מקום שקט, בעל אופי ייחודי, פינות ובתי גידול, אווירה. כזה הוא שוש קפה - בית קפה שכונתי ירושלמי במובן הטוב.
מזג האוויר מושלם, לא שמשי מדי, לא קר, וכך בחרנו לשבת בטראסה. הסועדים סביבנו בעיקר דוברי אנגלית דתיים, בשולחן לידנו אני מזהה סופרת בתחילת דרכה, נראה שהיא עורכת ראיון תחקיר עם ותיק ירושלמי. המרפסת מוארת, שקטה וללא מוזיקה, מתאימה למה שתמיד חשבתי שזקוקים לו סופרים בתחילת דרכם.
כראוי לירושלמים, פתחנו במרקים. דני בחר במרק עדשים כתומות ואני במרק דלעת. המנות נדיבות. מרק הדלעת טעים, אם כי אני לא איש מרק דגול. מרק העדשים הכתומות מצוין. דני מבקש לציין בפירוט: "תכתוב שאני מאוד אוהב מרק עדשים כתומות ושהוא היה עשוי כמו שצריך והופתעתי לטובה מטעם הפטרוזיליה הבולט. ותנסח את זה יפה", הרי לכם דברים בשם אומרם. 27 שקל המרק. למנה עיקרית דני בחר בפילה אמנון (65 שקל) כי נמאס לו מסלמון, ואני לקחתי רביולי גבינת עיזים בסלסה רוסה שהומלץ לנו (46 שקל).
דני ביקש לציין שישנו מבחר בית-קפאי רחב של מנות: פסטות, דגים, סנדביצ'ים ועוד. ניסינו לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שהפילה שחה. מתי הדייגים דגים, מתי המובילים מובילים, האם גודל הדג ויוקרתו משפיעים על כמות הזמן שהוא מחכה במקרר עד שהוא הופך למנה, ו... מנה גדושה, צבעונית מתקרבת בין השולחנות... מכוונת אלינו, נוחתת אצלנו, וואו! וואו. אז יש את הפילה בשני נתחים יפים, לידו שתי תפודים מקושטים בראשי פטריות קלויים, לידם ממולא אדום וכתום. נראה לי שהממולאים עשו את הוואו. וגם סלט עלים מקשט מסביב. וואו. והטעם גם הוא כמו המראה. הדג טרי וקורבנו לא היה לשווא, הממולאים טעימים ומוסיפים הרבה לגיוון של המנה, איזה כיף. הרביולי מגיע לאחר מכן וגם הוא טוב מאוד, עגבניות בשרניות, עלי תיבול קצוצים גס, שמנת עשירה, והרביולי עצמו רך וטעים. שתי המנות מאוד נדיבות ובכל זאת אני ודני קצת מתחמקים מלתת טעימות.
שנינו מלאים הערכה כלפי המקום, כל כך ביקורתיים, כל כך לאים ממקומות עייפים, ממנות בטעם מקרר, ממקומות שמנה אחת בהם טובה ואחרת נפילה, כל כך מרוצים מהטריות, מהיציבות ברמה בין המנות, מהמגע הקטן שמסמן השקעה גדולה.
עכשיו זה בית קפה, וסיימנו לאכול, אז כדאי שנגלה מה איכותו ככזה. שני אספרסו כפול (9 שקל האחד), כי יום העבודה רק נפתח. דני בוחר מרנג לימון (28 שקל) כי הוא לא איש של שוקולד, ואני בוחר טארט שוקולד וקרמל (28 שקל) כי אני כן איש של שוקולד. שלי מתוק מתוק, השוקולד סמיך ועשיר, הבסיס הבצקי מאזן מעט, ומה שעושה את המנה הוא דווקא הקישוט בסירופ פסיפלורה שנותן גוון חמצמצות ומעלה את כל הקינוח רמה אחת למעלה.
אבל דני שוב גונב את התהילה. מרנג הלימון יפהפה, זה מילא, אבל בביס הקטן שהוא מרשה לי, אני מקבל מכה של מרקמים - בצק קשה, ממרח לימוני צמיג, מרנג צרוב מבחוץ וקצפתי מבפנים, ושילוב של טעמים מאוזן היטב ומלא גוונים - כמה מתוקים וכמה חמוצים ומעט מלוחים.
הודינו לבעלים ולמלצרית, ויצאנו לטייל מעט בשכונה בחיפוש אחר תחנת אוטובוס או מונית. המשך היום שלי היה מאוד קשה. קשה בעבודה. קשה בלימודים. קשה בחיים. הרבה גועל נפש שצריך לספוג.
מה לעשות, אף אחד לא מבטיח לך איזון בין הלימון לבין הסוכר, מזל שלפעמים נופלים על מקום טוב, על ארוחה טובה ועל קינוח שעושה בדיוק את זה, ושאפשר לנצור את הזכרון שלו ללילות הקרים.
מה למדנו מההיסטוריה ומדברי חכמינו שבכל הדורות, מה פסק קרדאווי ומה צייצה חכמת פיזיקה על הת...
