הודאה בהסדר טיעון - לא ערובה לאחידות בענישה

ספיאן מאגד טוויל, הגיש לבית משפט המחוזי בירושלים ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בעיר שהרשיע אותו, על סמך הודאתו, בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית וגזר עליו מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים וקנס בסך 1,500 שקל.

טוויל הלין בכתב הערעור על עצם הרשעתו וחומרת העונש. לטענתו, לא ביצע את העבירה שיוחסה לו ומעולם לא השתמש בסמים. "אימצתי את הסדר הטיעון כמו שני הנאשמים האחרים לאחר שהובטח לי שאם אודה יוטל עלי עונש של שירות למען הציבור (של"צ) ללא הרשעה. בדיעבד הסתבר לי שההבטחה לא נרשמה בפרוטוקול". לדבריו, ההרשעה והעונש יפגעו בפרנסתו וכי שני הנאשמים האחרים שהודו באותו מעשה לא הורשעו".

לדבריו, מדיניות אחידות הענישה מחייבת לגזור עליו עונש של שירות לציבור ללא הרשעה כפי שהוטל על חבריו.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, דחו השופטים יעקב צבן, חנה בן עמי ורפי כרמל את הערעור. השופטים הפנו לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא בו צוין שכתב האישום תוקן והועמד על עבירת שימוש בסמים וכי טוויל וחבריו לעבירה נשלחו לקבלת תסקיר שיתייחס לסוגיית ההרשעה. כמו-כן שהמדינה עמדה על כך שטוויל יורשע ובא-כוחו הבהיר לו את משמעות ההסדר, את העובדה שבית המשפט אינו מחויב להסדר וכי טוויל הודה בעובדות כתב האישום המתוקן וטען שהבין את ההסדר.

"לאור האמור אין לקבל את טענת המערער כי הובטח לו שלא יורשע. מהפרוטוקול המפורט של בית המשפט עולה כי התביעה עומדת על הרשעה וכי הסניגור יטען לאי הרשעה. קרי, אפשרות ההרשעה הייתה חלק מהסדר הטיעון", אמרו השופטים.

השופטים הוסיפו שאין לקבל את הטענה שדינו של טוויל כדינם של חבריו לעבירה לאור אחידות הענישה. "כפי שציין בית משפט קמא, לשני הנאשמים האחרים עבר נקי לחלוטין ואילו למערער עבר פלילי משמעותי: הרשעה בגין עבירת רכוש משנת 2004, הרשעה בגין פריצה משנת 2005 והרשעה בגין גניבה משנת 2007.

בדין ציין בית משפט קמא כי "מי ש'בעברו הרשעות אינו יכול לבוא ולהידמות לנאשמים שמעולם לא היו מעורבים בפלילים'. לפיכך היה מקום להבחין בינו לבין האחרים לעניין הרשעתו ולעניין העונש שאינו חמור בנסיבות העניין".