"הוזה אותך מולי", להיט הענק של אייל גולן מהשנה שעברה, סיפק את אחד מאותם רגעים נפלאים ונדירים שבהם השיר שמשתלט לזמן מה על הפסקול הישראלי ודוחק הצדה את כל שאר הלהיטים - הוא שיר מעולה. הרחוב הישראלי נשמע יותר טוב מהרגיל בימי מלכותו של השיר הזה, שהיו בו לחן מפואר של היווני קיריאקוס פפדופולוס (מלחיני הזמר המזרחי של היום לא מסוגלים להגיע לרמה כזאת), הגשה מושלמת של גולן, עיבוד שהילך על גבול ממלכת הקיטש אבל נזהר שלא לטבוע בתוכה, ואפילו טקסט סביר, מקרה די נדיר אצל גולן של השנים האחרונות.
"הוזה אותך מולי" עשה שני דברים. ראשית, הוא חולל הצלחה מסחרית מסחררת: האלבום, שנקרא אף הוא "הוזה אותך מולי", הגיע לזהב בתוך שלושה ימים, וגולן יצא לסיבוב ההופעות המצליח ביותר בתולדותיו ומילא שוב ושוב את היכל התרבות ואת האמפי בקיסריה. הדבר השני ש"הוזה אותך מולי" (השיר, לא האלבום) עשה היה לשתול בגולן את הדבר היחיד שהיה חסר לו כדי להיות זמר גדול: אישיות. נכון שאפשר היה לקרוא את השיר כטרמפ ציני על מערכת היחסים הפתוחה לציבור בין גולן לבין אשתו, אבל כשגולן שר "הייתי כה רגוע, עכשיו הלב פצוע", אפשר היה גם לבחור להאמין לו. הוא לא נשמע סטרילי ונקי מדי כמו תמיד. מתוך קול הפעמונים בקע יגון אמיתי, אולי בזכות הלחן הקורע.
אחרי ההצלחה הגדולה של "הוזה אותך מולי" (שכאלבום לא הגיע לקרסוליו של הלהיט שהוביל אותו וטישטש מהר מאוד את האישיות שהבליחה לרגע), ואחרי שסיבוב ההופעות שובר הקופות הניב אלבום בהופעה, היה ברור שגולן ינפיק מהר מאוד אלבום נוסף. היה גם די ברור שהאלבום הזה, "זה אני", לא יסטה משביל הזהב של קודמו.
ואכן, לא רק שהוא לא סוטה, אלא שהוא מנסה להיבנות בדיוק, אבל בדיוק, על אותה נוסחה. אפשר היה לקרוא לו "הוזה אותך מולי 2", או "שוב הוזה אותך מולי". הלהיט, כמה מפתיע, הוא שוב לחן של אותו קיריאקוס פפדופולוס. האיש יודע את העבודה, אין מה לומר, אבל "זה אני" הוא לא "הוזה אותך מולי": מלודיה טובה אבל לא מלכותית, וההבדל גדול. הטקסט, כמה מפתיע, רוכב על סנסציית הפרידה של גולן ואשתו, אבל עכשיו האלמנט הזול בולט יותר מאשר לפני שנה, והוא מתחזק לנוכח העובדה שהלחן לא מפיל. כך שבמשימה הראשונה, יצירת להיט מושלם, גולן כשל. מה קורה ביתר האלבום?
ההרכב הגנטי של "זה אני" הוא בדיוק אותו הרכב של "הוזה אותך מולי". רצועה ראשונה - ה-להיט; רצועה שנייה - שיר כפיים יעיל; רצועה שלישית - בלדת משי מרגשת; רביעית - בחזרה לכפיים; חמישית - בחזרה למשי. אבל אם עוברים מהצורה לתוכן, מתגלים כמה הבדלים, שפועלים דווקא לטובתו של האלבום החדש. ב"הוזה אותך מולי" היה פער איכות אדיר בין הלהיט לבין יתר השירים, שהפך את האלבום לכמעט מיותר. ב"זה אני" אין פער כזה - גם מפני שהלהיט פחות טוב וגם מפני שיתר השירים, ובעיקר אלה המצויים במחצית הראשונה של האלבום, יותר טובים מרוב השירים של "הוזה אותך מולי".
אין כאן, כאמור, רצועות זהב, וגם נס השתלת האישיות של גולן לא מתרחש שוב, אבל עד אמצע האלבום אין נפילות, הלחנים טובים למדי, בלדות המשי מלטפות בלי להביך, ומי שאוהב את קולו של גולן (אני הרוס עליו) ולא מחפש טקסטים עמוקים - מובטחת לו הנאה. המחצית השנייה של האלבום הרבה פחות טובה, ומרצועה 8 ("מטורף" הגרוע) ואילך כל העסק מתחיל להידרדר. לא רק שהשירים הטובים הלכו להתחלת האלבום, אלא שמשלב מסוים קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מרמת הטקסטים.
כשגולן מצליח לדחוף גם קלישאת ענק וגם חרוז מרושל לאותה שורה זה עוד משעשע ("ראיתי בעינייך סימנים של מבוכה / שמעתי את השקט שלפני הסערה"), אבל מה נסגר עם שורות כמו "את מתוקה, זוהרת, יפה וחושנית / והיופי משפתייך שאת לי חייכנית / תנשקי אותי, בשבילך אהיה אביר / אבל הלב שלי בפנים מאוד מאוד שביר"? אם כבר מלים מפגרות, לפחות שיהיה בהומור. אבל חוש הומור הוא סגולה שלעולם לא תהיה נחלתו של גולן. לפחות הוא מתמחר בצורה הגיונית את הדיסקים שלו. 40 שקל זה מחיר ראוי בשביל דיסק שעושה את מה שהוא צריך עד האמצע ואחר-כך נעשה מאוס.
- אייל גולן - "זה אני". ליאם הפקות