באנו בגלל הכסף, נשארנו בשביל החבר'ה

יש לי רעיון לסטארט-אפ מטורף. סדרת טלוויזיה ישראלית - אתם אתי? - בסגנון ספורט-אלגנט, שנראית כמו 217 מיליון דולר בשטרות לא מסומנים, שמדברת בשפת בני אדם, אבל בני אדם מגניבים; מתפוצצת מכישרון, כריזמה וסקס אפיל שיכולים לחרמן כל מגזר ולקרוץ אפילו לרשתות האמריקניות הגדולות; שמעבירה צמרמורות עונג כאלו בכל הגוף - מכירים? זוכרים? - וכבונוס גם מפצחת את הגנום של הישראלי החדש מבלי לשעמם לשנייה. טוב, ברור, זה לא יקרה, אבל לחלום מותר.

צוחקים אתכם! זה כבר קרה, באבו-אבוה קרה. קשה להאמין, לא פשוט להתאושש, היינו כחולמים, אבל עובדה.

אם העונה הראשונה של "מסודרים" הייתה מעדן חלב מוקצף בגביע אישי, העונה השנייה היא כבר אמבטיית שמפניה אולימפית, מהסוג שג'וני דפ וקייט מוס פירגנו לעצמם פעם ביחד בבית מלון יוקרתי בנוטינג היל. במלון ההוא עוד מקרצפים את האיכס הדביק שנשאר למזכרת, אבל פה ההילולה רק מתחילה, עם מתרחצים לא פחות שווים, ותופעות הלוואי היחידות שמסתמנות כרגע הן רק התמכרות אנושה ותחנונים לעוד. ועוד.

"לא, זה לא הרבה, מה שאני רוצה", שר שרון הולצמן בשיר הנושא המוחץ. זה באמת לא הרבה. מה כבר ביקשנו? טלוויזיה חכמה גם כשהיא שנונה, מדויקת גם כשהיא מוגזמת ומושכת גם כשהיא מאירה ומאיירת תופעות דוחות לכאורה כמו פרוטוטיפ הארכי-ערס האכבר-שוביניסט. כל עוד הערס הוא סופרסטאר מליגת ג'ימי סטיוארט פינת בראד פיט - הליגה הרשומה על שם אסי כהן בתפקיד תומר לוי - אנחנו בפנים. ה"תיכף לא תהיי פה" שלוי יורה לעבר אחת מנשות עמק הסיליקון (בעולם שלו, לפחות בציצי אין מיתון) שהוא מחפצן להנאתו, בתגובה לציוצי ה"אבל אני כבר פה" שלה, הוא ה"יבוא לך, דינה, יבוא לך" החדש, בהפוכה.

"מסודרים" היא במידה רבה "מציצים" וגם "דיזנגוף 99" של 2009, וזה בוודאי לא מקרי שפרודיה על שני הסרטים המכוננים הופיעה ב"ארץ נהדרת" מייסודו של מולי שגב, שיצר את "מסודרים" יחד עם אסף הראל (שהתפתח פלאים כשחקן, כמו-גם ערן זרחוביץ' ומאור כהן). באנו בגלל הכסף, נשארנו בשביל החבר'ה. הסדרה מגדירה מחדש את מושג הג'מעה הישראלי, וכמו אצל קודמיה שעירי החזה, מתדלקת ערגה כמעט קמאית להשתייך למועדון אקסלוסיבי (אותנטי ועדיין פיקטיבי) סגור שלעולם לא יקבל אותנו.

כולנו רוצים לתפוס טרמפ על המטוס הקל של כהן-לוי ושות', ואם כבר חמדנות, אז גם על המונית של עידו רוזנבלום שמפעילה מונה לפניהם. הם הפנים שהיינו רוצים לראות במראה. הם העתיד, והעתיד נראה נהדר, רק שאנחנו תקועים בעבר. הקיבוצים פורקו וחבר'ה זה אתר אינטרנט. כמו נרות חנוכה, המסודרים מגיעים בשיטת "לראותם בלבד". אסור לגעת, אין כניסה, אבל לחלום, כאמור, מותר. בינתיים, מרוב התרגשות וסופרלטיבים, נגמר המקום. המשך יבוא. סייב. אסקייפ.