נהג שביצע עבירות תנועה הרגיז את בית המשפט

יצחק רובין הגיש לבית משפט המחוזי בתל אביב ערעור על החלטתו של בית משפט לתעבורה בעיר לדחות את בקשתו לבטל פסק-דין שניתן בהיעדרו ודחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה. השופט המחוזי זאב המר שדן בערעור פסק: "מדובר בערעור סרק, מקומם, עם טענות מופרכות שאין בהן ממש".

מתיק בית המשפט עלה שבתאריך 14.6.03 קיבל רובין שני דוחות תנועה בשל עבירות שביצע באותו יום וכללו הזמנה לדיון לתאריך 20.8.03. רובין לא התייצב לדיון בבית משפט לתעבורה ביום האמור, נשפט בהיעדרו והוטלו עליו עונשים שונים. כעבור למעלה מחמש שנים, בתאריך 30.12.08 הגיש בקשה לביטול פסק הדין ובקשתו נדחתה בבית משפט המחוזי. רובין לא אמר נואש והגיש בקשת רשות ערעור, שנדחתה על-ידי בית המשפט העליון בנימוק שהנימוק לאי-הופעתו לדיון בשל קשיים כלכליים, אינו מקים עילה לביטול פסק דין, וקל וחומר אין בכך כדי להסביר את העובדה שבמשך חמש שנים נהג בדרך של שב ואל תעשה. כחודש לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון, הגיש רובין בקשה חדשה לבית משפט לתעבורה לביטול פסק הדין, בטענה שפסק הדין שניתן בהיעדרו בטל מעיקרו, ובקשתו נדחתה.

השופט המר, שדחה את הערעור, פסק שטענת רובין בדבר בטלות פסק הדין של בית משפט לתעבורה, מקוממת, מופרכת ואין בה ממש. "הטענה בגינה פסק הדין הוא בטל (void), לגרסת המערער, היא משום שבית המשפט דן בשני כתבי האישום המאוחד, בניגוד לסעיף 39 לחוק העונשין, התשל"ז- 1997. על-פי פרשנותו של בא-כוח המערער, בית המשפט חרג מסמכותו שכן המערער בדיון בבית משפט קמא, שלא היה נוכח, ממילא לא ביקש את צירוף התיקים. סעיף 39 האמור, איננו רלוונטי כלל לענייננו. מדובר פה בזכות הניתנת לנאשם שהורשע בדין לבקש להידון גם בשל עבירות אחרות שהוא מודה שעבר אותן. בענייננו מדובר באיחוד הדיון בשני משפטים, על-פי שני כתבי-אישום שהוגשו נגד המערער על עבירות שביצע באותו יום, באותו כלי רכב, שנקבעו לדיון בפני אותו מותב באותו יום ובאותה שעה. על עניין זה חלה הוראת סעיף 89 לחסד"פ [נוסח משולב], התשלב-1982. מתקיימות גם הוראות הסיפא לסעיף 89 הנ"ל, משום שהצירוף אפשרי גם לפי סעיף 86 לחסד"פ, וברור שרישום הפרוטוקול המאוחד לא גרם למערער שום עיוות דין. אפילו בהנחה (שאינני מקבל אותה כלל) כי היה איזשהו פגם דיוני באיחוד הדיון הזה, גם אזי אין בכך כדי לאיין את ההחלטה בדבר האיחוד. ואם הייתה למערער טענה כלשהי כנגד רישום הפרוטוקול ומתן פסק הדין המאוחד, היה צריך לטעון אותה בהזדמנות הראשונה".

השופט המר הוסיף שאינו נדרש לדון בטענה בדבר חומרת העונש שכבר נדונה ונדחתה בבית משפט המחוזי ובבית המשפט העליון, "ואין לי סמכות להיזקק לה בהליך זה. לו הייתי רשאי, הייתי מחייב את המערער בהוצאות משמעותיות בשל ההטרדה החוזרת ונשנית של בתי המשפט בדיוני סרק".