אריה בר-און תבע את רות גרזון בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שננשך על-ידי כלבה. מכתב התביעה עלה שביום 18.9.08, בעת שהלך ברחוב בית הדפוס בירושלים, חלפה מולו גרזון עם כלב ולפתע הכלב נשכו ברגלו השמאלית ללא סיבה.

בבית המשפט הגדיר בר-און את הכלב ככלב שאינו גדול וטען שהיה בהלם מהנשיכה הפתאומית. "דם נזל מרגליי ומכנסיי נקרעו. פניתי מיד לרופא וקיבלתי זריקת טטנוס וטיפול אנטיביוטי בכדורים".

לדבריו, הוטרינר המטפל בכלב הודיע לו שהכלב מחוסן וכשדיווח למשרד הבריאות על המקרה, הכלב נלקח להסגר כדי לבדוק אם הוא חולה. "במשך ימי ההסגר הייתי בחרדה, הפסדתי יום עבודה במשרד עורכי דין ונגרם נזק למכנסיי".

בר-און הוסיף שהכלב היה ללא זמם והפנה להוראות סעיף 338(6) לחוק העונשין הקובע כדלקמן: "מעשי פזיזות ורשלנות (תיקון: תש"ם, תשס"ו) - העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה, דינו - מאסר שלוש שנים: 6. אינו נוקט אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתו". בר-און הפנה גם לסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין המייחס חובה מוחלטת על בעל כלב לפצות את הניזוק ללא קשר אם הייתה התרשלות מצד הבעלים או המחזיק בכלב. סעיף 41ב' לפקודה מונה מספר סייגים שלא התקיימו בעניינו של בר-און. לכתב התביעה צורפה תעודה רפואית ממנה עלה שבר-און ננשך.

בדיון בפני השופט כרמי מוסק, טענה גרזון שהכלב רק שרט את בר-און ולא נשך אותו. לא היה בפיה הסבר מדוע טענה זו לא הופיעה בכתב ההגנה.

בפסק הדין קבע השופט שדברי בר-און מקובלים עליו, "היינו כי ננשך על-ידי הכלב שהיה ברשות הנתבעת וכי מכנסיו נקרעו. הפיצוי לו זכאי התובע הוא בעיקרו פיצוי בעבור הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע, בזבוז הזמן, הפסד יום עבודה והמכנסיים שניזוקו. לאחר ששקלתי נזקים אלה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,000 שקל וכן הוצאות המשפט בסך 500 שקל". הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.