עובדה: טלוויזיה שהיא מקור לגאווה

לתוכנית התחקירים "עובדה" יש הרבה שמשחק לטובתה. בראשה עומדת אילנה דיין רבת הניסיון והמוניטין, היא משודרת בלב הפריים טיים בערוץ המסחרי המרכזי ומאחוריה שנים של תחקירים משובחים ומעמיקים. בעוד אמנון לוי מלקק את פירורי החודדה שנשארו על הצלחת ב"שומר מסך", "עובדה" שומרת כבר שנים על תו תקן איכותי המחזיר אליה את הצופים שוב ושוב. אבל אמש נגעה התוכנית בנושא שלרבים ייתכן ועדיין לא נוח להתעסק בו - גם אם לא יודו בזה לעולם. הכתב בן שני חזר לנערים שנפצעו בבר-נוער באותו ערב מקולל באוגוסט האחרון, כשהגיעו לקבל אוזן קשבת ועצה בנוגע ליציאה מהארון מול משפחתם וזכו במקום זאת לצרור יריות מלא שנאה ופחד.

יהיה זה מדויק למדי לומר שהעיסוק התקשורתי בירי - שקיפח את חייהם של שניים, פצע קשות עשרה והותיר רבים בהלם - התפוגג כמעט לחלוטין, מלבד דיווחים ארעיים על החקירה המתמשכת ואפופת צווי איסור פרסום. איש לא באמת התעניין במי שנותרו בחיים ונושאים כיום צלקות כפולות, את אלו של הפציעה ואת אלו שהביאה עימה החשיפה הלא צפויה והברוטלית של נטיותיהם המיניות.

שני הוכיח אמש, בפעם המי יודע כמה, שהוא אחד האנשים הרגישים ביותר שפועלים בתקשורת כיום. הוא שואל את כל השאלות הנכונות, גם את הקשות ביותר, אבל במילותיו יש כנות חברית שעיתונאים, לרוב, אינם ניחנים בה. הוא לא חותר לצהוב, לסנסציוני אלא מושיט יד יציבה ובוטחת ופותח את סגור ליבם של הנערים הללו, שקולם חייב להישמע.

התגלית המרגשת ביותר של התחקיר האנושי הזה הייתה התקווה והאופטימיות שהפגינו הילדים האלו, שעם או בלי הירי הנורא, היו מתמודדים עם קשיים אישיים עצומים מול החברה ומול עצמם. פשע השנאה הזה, הזוכה להתעלמות מוחלטת מהמדינה שלא מסייעת ולו בשקל בהליכי השיקום של הנערים, הוליד באופן אירוני המון אהבה. שני מביט ברז וביוני, המרותקים לכיסאות גלגלים, כמו אב גאה לילד גאה בעודם מדברים בבגרות מפעימה על ההתמודדות, על קבלה עצמית ועל השקר שהיה ואיננו.

מעבר לשירות שעשתה אמש "עובדה" בכל הנוגע להגברת המודעות לעזרה הכלכלית לה זקוקים הנערים המשוקמים ומשפחותיהם הנושאות בנטל לבדן, הכתבה אמש הזכירה לנו שלשנאת חינם יש מחיר, ולמחיר הזה יש פנים. פנים שנראות בדיוק כמו אלו של הילד הפרטי שלכם בבית.