פאנקנשטיין ונינט טייב במחווה למוטאון

בשנה שעברה העלתה "פאנקנשטיין" מופע מחווה ל"מוטאון" בפסטיבל הג'ז באילת. "אנחנו שוחים בחומרים ומרגישים שם בבית", מודה דקל אלרן, סולן הלהקה. "אחרי הכל, אנחנו הרכב פאנק שמנגן את הסגנון הזה כבר הרבה זמן, ואנחנו אוטוריטה לסטייל הזה כאן".

"פאנקנשטיין" תגלם במופע שיהיה בחולון את להקת הליווי האגדית של "מוטאון", ה"פאנק ברדרס", שהייתה למעשה קבוצה נרחבת למדי של מוסיקאים שליוותה באולפן את רוב אמני החברה. על-אף שהיו ידועים פחות מהסולנים שאותם ליוו, ל"פאנק ברדרס" היו יותר להיטים שהגיעו למקום הראשון במצעד האמריקני מאשר לאלביס פרסלי, הביטלס, הרולינג סטונס והביץ' בויז גם יחד.

אלרן מודה שבעבר היה לו קשה לגעת באגדות החיות האלה. "אם לפני ארבע-חמש שנים היו שואלים אותו אם אני מוכן לבצע שיר של סטיבי וונדר, הייתי אומר אין מצב, מפאת הכבוד שיש לי לאיש. אבל היום המכונה שנקראית ‘פאנקנשטיין' נשמעת הרבה יותר טוב, הכי טוב שנשמענו אי-פעם". אפשרת גוש אומרת עליהם: "הם מנגנים יחד כל-כך הרבה שנים, ששומעים שהם להקה אחידה ומאוחדת. זה כמעט כמו להגיע לחדר החזרות וללחוץ על פליי".

בהופעה הוא עצמו ינוע הצדה מעמדת הסולן וינגן בעיקר בטמבורין, שהצליל שלו מזוהה באופן עמוק עם החידוש המוסיקלי של מוטאון. העבודה עם הזמרות הייתה מהנה מבחינת אלרן והוא מציין במיוחד את נינט טייב, שעמה תבצע הלהקה את "What's going on" של מרווין גיי. "זה הפתיע אותי. כשנינט פותחת את הפה ושרה אתה מבין שאפשר להביא את זה גם אחרת", הוא אומר.

הזמרות שנענו לאתגר נשמעו נרגשות מההזדמנות להיכנס לנעליהם הענקיות של זמרי מוטאון. רובן לא ביצעו את השירים האלה בעבר ובתהליך העבודה העמיקו את היכרותן עם המבנים המוסיקליים וההגשה הקולית. "השירים האלה כל-כך גדולים, שהם מצריכים הרבה מחשבה", מבהירה דה פז. שדה מוסיפה: "המשכתי להבין שהייתה גאונות בשירים האלה, הם כתבו את השירים הטובים בעולם. חשתי הרבה קנאה, גם שלא הייתי שם וגם שלא אני כתבתי אותם", היא צוחקת.

הכבוד הגדול שהיא רוחשת לשירים האלה אינו הופך את הביצוע לקשה בשבילה. היא נוקטת גישה זנית משהו: "אין דברים קשים. יש דברים נפלאים. אין קושי, יש רק גדילה".

הכל התחיל ב"היטסוויל", שבה שכנו האולפנים ממש קומה מתחת לדירה של מייסד הלייבל, בארי גורדי. מאז הקמתו ב-1959 ובמשך כל שנות ה-60, יצאו מהאולפן של מוטאון להיטים בקצב מסחרר: עד סוף העשור היו לחברה 110 להיטים בעשירייה הפותחת של המצעד האמריקני.

להקת הבית, ה"פאנק ברדרס", גיבתה את החומרים בגישה מוסיקלית חדשנית, שאומנם כונתה keep it simple, stupid) KISS) אבל העניקה ממד של עומק לפופ, באמצעות הכפלה ושילוש של התופים והגיטרות. העבודה ב"היטסוייל יו-אס-אי" הייתה אינטנסיבית מאין כמוה. גורדי לא חס על המוסיקאים והכותבים שלו. הוא הוציא אותם לסיבובי הופעות משותפים, שאיפשרו לאמנים הצעירים לחסות בצלם של המנוסים וללמוד מהם. גורדי גם היה ידוע בחינוך מחדש שהעניק לאמניו: הם הולבשו, אופרו ואומנו בגינונים כדי שישמשו שגרירים ראויים לקהילה השחורה.

סמוקי רובינסון, האומן הראשון שגורדי החתים (יחד עם להקתו, ה"מירקלס"), שהיה מאוחר יותר סגן הנשיא של החברה, סיפר שההצלחה של מוטאון השפיעה עמוקות על תעשיית המוזיקה בדטרויט, שמשכה אליה יותר ויותר אומנים שרצו להקליט במקום שיצר את הסאונד המזוהה עמה. ועם זאת, לדעתו, הצליל של מוטאון לא היה תלוי במקום בו נוצר: "הסאונד הוא לא משהו שאפשר לשמוע. זה משהו רוחני. וזה בא מהאנשים שאיפשרו לזה לקרות. לא הקלטנו רק בדטרויט אלא גם בשיקגו, נשוויל, ניו-יורק ולוס אנג'לס. ועדיין היה לנו את הסאונד הזה".

מוטאון הייתה פורצת דרך בהרבה יותר מאופן אחד: לא רק שהייתה חברת התקליטים הראשונה בארצות הברית בבעלות אדם שחור, היא גם הייתה גורם חשוב בביטול ההפרדה הגזעית, שבתחילת שנות ה-60 עוד שררה באופן מעשי בחלקים נרחבים של המדינה. הסלוגן "קולה של אמריקה הצעירה", שליווה את החברה, שימש כותרת על לנורמליזציה של החיים המשותפים. החברה הלכה והתפתחה, התרחבה אל עסקי הטלוויזיה והקולנוע, ייצרה כמות גדולה של לייבלים משניים לפי נושאים ונשארה עצמאית לאורך כל תקופת הזוהר שלה, עד מכירתה ב-1988. כיום מוטאון היא חטיבה של תאגיד יוניברסל, ויוצאים בה תקליטים של אמנים כמו אריקה באדו ולהבדיל, לינדסי לוהן. האמן היחיד שנשאר נאמן לחברה ומעולם לא פירסם מוזיקה אצל חברות אחרות הוא וונדר, שעדיין חתום בה.