"יש הבדל בין לשחק בחיפה לבין לפספס שבעה"

האחים משה ויגאל גינדי אומנם עסוקים בימים אלו מאוד במו"מ על עסקת-הענק במתחם השוק בתל אביב, אבל זה לא מפריע להם לקדם שתי עסקות נוספות, קטנות בהרבה: אתמול (פורים, 28.2.10) חתמו על שני חוזים קבלניים, שלפיהם תבנה חברת דניה-סיבוס בעבורם 94 דירות בפתח תקוה ובכפר סבא. גינדי בונים מאות דירות בשני האתרים, בשותפות עם הקבלן אבי זיתוני.

בסוף השבוע הלך לעולמו בטרם עת ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה של יד ושם, פרופ' דוד בנקיר, שנפטר ממחלה קשה.

מאיר נחשון מונה לכלכלן הראשי ומנהל מחלקת המחקר של חברת השיווק והתיווך אלדר פרויקטים. הוא יהיה גם מנהל מחלקת המחקר של החברה. נחשון, בעל ותק של 30 שנה בענף, כיהן בעבר במשך שנים כמנכ"ל חברת התיווך אנגלו-סכסון. לאחר מכן פרסם ספר בנושאי נדל"ן.

חברה-בת של אלקטרה נדל"ן מכרה בניין בלונדון, המושכר למשטרה המקומית. היא תקבל בתמורה 17.1 מיליון לי"ש, שהם 100 מיליון שקל. החברה-הבת נמצאת בבעלות אלקטרה (75%) וגורם חיצוני (25%). כתוצאה מכך, תקבל אלקטרה נדל"ן 75 מיליון שקל במזומן, ותרשום על העסקה תזרים מזומנים חיובי של 21 מיליון שקל (נראה שיתר התמורה מיועדת להחזרת הלוואה לבנק).

אנחנו חיים בתוך קלישאות נבובות. אחת מהן היא שישראל היא מעצמת שייט. אפילו יותר ממעצמת ג'ודו. ובכן, הישגי ישראל בשייט אכן מרשימים. אך עדיין, רוב רובם של חובבי הספורט הישראלים, ואף מרביתם של עיתונאי הספורט, אינם מבינים דבר וחצי דבר בשייט. אני מודה באשמה. כמה מכם בכלל ידעו שבסוף השבוע האחרון הייתה אמורה להיערך אליפות הארץ לדגם מפרשיות 470? זה עדיין לא משנה את העובדה שכל חובב ספורט ישראלי, או כמעט כל אחד, מכיר את אודי גל וגידי קליגר. ספק אם במדינות אחרות חובבי ספורט מכירים את צמד השייטים המוביל, אך בישראל מכירים. מדוע? אין לכך תשובה ברורה. אולי כי ההישגים הספורטיביים שלנו כל כך עלובים בענפים הפופולריים שאנחנו צריכים להיאחז בכל ענף איזוטרי אחר שזוכה בהישגים יחסיים. אולי בגלל שעיתוני הספורט אוהבים כל סוג של רכילות, כולל של ספורטאים אולימפיים, ולכן אנחנו מכירים את כל השמות של הספורטאים האולימפיים גם אם איננו יודעים דבר וחצי דבר על מה שהם עושים. אבל את גל וקליגר אנחנו מכירים.כנראה שאפילו בצדק. בכל זאת במשך קרוב ל-15 שנה הם בטופ של השייט העולמי ברמת הנוער והבוגרים. נכון שהם לא זכו בתואר באמת גדול אך עדיין שתי מדליות כסף באליפות אירופה (2001, 2005) ושתי מדליות ארד באליפות העולם (2006, 2008) הם לא דבר של מה בכך. גל וקליגר גם היו תקוות גדולות לפני אולימפיאדות אתונה ובייג'ין אך בשתיהן הם איכזבו, בעיקר את עצמם. הרי אותנו, מה שהם עושים לא ממש מעניין כך שאין לנו אפילו את הזכות להתאכזב. לכן כל התאווה הישראלית למדליה האולימפית, והאכזבה שבאה בעקבותיה, היא אחת התופעות העלובות בספורט הישראלי בעשור האחרון. אך הנושא הוא לא אנחנו אלא גל וקליגר. או יותר נכון גל. כי הוא זה שדיבר איתנו בסוף השבוע האחרון, רגע לפני שאליפות הארץ הייתה אמורה להתחיל, והוא זה שחשף עד כמה העיסוק בספורט אולימפי יכול לתסכל. במיוחד בישראל.

אבל קודם כל יש לציין כי גל וקליגר כבר לא. כל חובב ספורט ישראלי מהשורה כבר יודע זאת. שוב, האם הוא צריך לדעת זאת לנוכח העובדה שאין לו מושג בענף הספורט שהשניים מתחרים בו? זו שאלה אחרת. אבל הוא יודע זאת. גל וקליגר כבר לא יחד כיוון שהם הגיעו להחלטה משותפת כי המטרות שלהן שונות. קליגר רוצה להמשיך להתחרות ברמות הגבוהות ולהשקיע בהתאם. גל היה מאד רוצה, אך מרגיש שהוא כבר לא יכול. "אני בן 30 וצריך לחשוב על העתיד שלי", אומר השייט התל אביבי, "עד היום השקעתי הכול בספורט. אבל עכשיו אני לא מסוגל לחיות על 3,000 שקל בחודש ולהמשיך להתאמן כל יום. גם כך אני מתאמן 3-4 פעמים בשבוע. אבל אני צריך גם ללמוד ולחשוב על העתיד שלי. בכל מדינה אחרת שייטים ברמה שלי ושל גידי יכולים להמשיך להתחרות עד הפרישה עם תמיכה כלכלית הולמת ותנאי פנסיה. ויותר חשוב, אחר כך יאפשרו להם לאמן שייטים צעירים ומאוחר יותר שייטים אולימפיים. הם למעשה יעבירו את כל הקריירה שלהם כאנשי מקצוע מתוגמלים. אבל בארץ אין את כל זה. בארץ לא מציעים כלום למי שמקדיש את חייו לספורט אולימפי".גל חבר לליאור לביא בעוד קליגר צוות לערן סלע. קליגר וסלע נחשבים לזוג המוביל כיום בישראל. אך גל טוען כי "יש כיום בארץ ארבעה זוגות ברמה גבוהה ולאף אחד מהם אין מאמן. יש כל כך הרבה פוטנציאל אבל כל כך מעט ממנו מנוצל. יש לי הרבה ביקורת על ההתנהלות של המערכת אבל זה לא רק האיגוד או אפילו הוועד האולימפי. זו המדינה שמחליטה לא להשקיע בספורט. שלא יובן לא נכון: אני לא חושב שמדינה צריכה להשקיע רק בספורט או סכומי עתק בספורט כשיש לה להשקיע בביטחון, בחינוך ובהרבה תחומים אחרים. אבל עדיין, ההשקעה כאן היא כל כך פחותה וכל כך לא מאפשרת עתיד בתחום שאני, בגיל 30, צריך לעשות חצי פרישה כשהשנים הכי טובות שלי עדיין לפניי. אני יכול להתחרות עוד בשתי אולימפיאדות על מדליות. זה קורה המון בשייט כששייטים שמתקרבים לגיל 40 זוכים במדליות. אבל לצערי, אני נאלץ לוותר".

אז גל עדיין לא לגמרי מוותר. הוא ממשיך להתחרות גם אם רק כחצי מקצוען. באיגוד טוענים כי אין לו סיכוי מול קליגר ובן זוגו החדש, וגם שבהשוואה לשני הזוגות האחרים (ים אמיר ויוגב יוסף, איל לוין ואיל המבורגר) הזוג גל-לביא נמצא בעמדת נחיתות. "מי שחושב שהפסדתי את אליפות הארץ בשייט לא מבין בספורט", טוען גל, שמודה כי "נכון שהתאמנו פחות מכל שאר הזוגות ואנחנו ביחד הרבה פחות. אבל אני פייטר ואף פעם לא מוכן לוותר מראש. וגם בן הזוג שלי כזה". אבל גם אם גל ולביא יסיימו במקום הרביעי, אחד השייטים הבכירים בישראל מתכוון להמשיך במאבק. במים ומחוצה להם. "אני לומד עכשיו פסיכולוגיה במרכז הבינתחומי ורואה איך העניינים שם מתנהלים והלוואי שהספורט הישראלי גם היה
מנוהל על ידי אנשים כמו רייכמן וברוורמן (אבישי, ח"כ מהעבודה). אבל אני מבין שזה לא המצב. זה עצוב אבל זה לא גורם לי לוותר. אני מגיל אפס בים והקדשתי את כל חיי לספורט. כך שאני נחוש להמשיך לעשות זאת, עם או בלי תמיכה".[קישור]