קו משותף מחבר כמעט בין כל הכתבות והראיונות שנתן בשנים האחרונות עמנואל רוזן. בכולן כמעט מתואר העיתונאי, הפרשן והמגיש כטיפוס מורכב ולא פשוט לפענוח. אדם שחבויות בו כמה דמויות על הציר שבין וכחן בלתי נלאה, פוליטיקאי משופשף שלא יסגיר פיסה שלא תיכנן להסגיר מראש ועד לתיאורו כצ'ארמר פלרטטן. את התמונה המורכבת הזאת קשה לפשט. נדמה שרוזן, מאנשי התקשורת המוכרים, הוותיקים והוורסטיליים על המסך, הוא אדם מלא סתירות. החל באופן שבו הוא מתאר את עצמו, השונה מאוד מהדמות התקשורתית שלו ומהאופן בו מתארים אותו מכרים, וכלה בניסיון להסביר את התנודות בקריירה שלו בשנים האחרונות, רוזן רחוק מלהיות אישיות פשוטה להבנה.

רוזן, שהיה כתב צבאי ומדיני ואחר כך פרשן ציני וארסי בעל נטיה לחבוט, אוטומטית כמעט, במושאי הסיקור, שבר לאחרונה למחוזות אחרים. כבר כמה שנים שהלחם והחמאה שלו אינם חדשות במובנן המקובל. הקול, שהיה פעם מושחז בכל עניין ונושא, עודן. תחומי העניין הורחבו לנושאים חברתיים וכתבות צבע. הדימוי של רוזן התעגל.

שיאו הנוכחי של התהליך מגיע בימים אלו. הסממן הבולט ביותר במגמה, הוא תוכנית הטוק שואו הלילית "נדבר על זה בבית", פאנל דעתנים בנושאים שונים, שהוא מגיש בימים אלו בערוץ 2 ("קשת"), ואחרי שלוש תוכניות ששודרו ביום רביעי, תשודר השבוע לראשונה בשבת. אלא שהתמורות האלה, שבאות לידי ביטוי בפרסונה התקשורתית, לא פוסחות לדברי רוזן גם על תחומים אחרים. "אני חושב שהרבה מאוד שנים הייתה לי בעיה לדבר על עצמי", הוא אומר. "הרבה מאוד שנים הייתה בי, אולי בגלל העיסוק או משום שהתחלתי לעבוד במקצוע בגיל צעיר, בועת רגש. זה היה קיים שם, אבל כבועה סגורה לגמרי. התביישתי להחצין רגשות וזה התבטא גם במובנים הכי אישיים ופרטיים. גם בחוויות הכי קשות שעברתי במובן האישי, חשבתי שכלפי חוץ אף אחד לא צריך לראות. היום אני מבין שבדברים מסוימים מותר להישבר ולגיטימי שיראו. בשלב מסויים - זה קרה באמת סביב גיל 40 אבל אני לא חושב שזה קשור למשבר גיל ה-40 - נתתי לבועה הזאת להתפוצץ. זה חלק מהסיבה שהנימה אולי השתנתה".

רוזן, נשוי לטלי ואב לשני בנים, בנו של החידונאי שמוליק רוזן, יהיה באוגוסט בן 50. הקריירה שלו פתלתלה במיוחד. הוא התחיל לכתוב בגיל 14 ב"מעריב לנוער" ואחר כך היה כתב צבאי ב"במחנה" ובמעריב. משם עבר לחברת החדשות של הערוץ השני, ממש עם הקמת הערוץ. כשערוץ 10 קם, חצה אליו את הקווים, וכעבור חמש שנים עבר שוב, הפעם לזכיינית ערוץ 2 "רשת". אחרי שהעסקתו שם הסתיימה, וכפי הנראה לא בטונים נעימים, נראה היה שהקריירה שלו עומדת לספוג מהלומה.

"בשנתיים-שלוש האחרונות אפשר היה להגיד שהקריירה שלו די התרסקה", מעיד קולגה ותיק, "לא היה לו בסיס אם. מפתיע שאף על-פי שהוא קיבל הצעות והיה יכול לסגור בשקט משכורת של כמה עשרות אלפים בחודש, הוא ממש ביטל את עצמו. לרוב העיתונאים במעמדו ובגילו הייתה בעיה לחזור לעשות כתבות ב'אולפן שישי' למשל, אבל לא הייתה לו שום בעיה עם זה. העובדה שעכשיו הוא קוטף את הפירות נובעת מזה שאין לו בעיה להוריד ראש".

"הדבר שאני הכי אוהב לעשות בשנים האחרונות זה עבודה דוקומנטרית", משיב רוזן לשאלה על שינוי הכיוון. "בכתבות ל'אולפן שישי' בשנתיים האחרונות ולפני זה בערוץ 10 ותקופה קצרה גם ברשת. זה מה שהכי מעניין אותי. הגשה נטו זה פחות מעניין אותי, גם התוכנית החדשה היא לא הגשה, אני לא מקריא פתיחים, זה יותר מזה".

ועדיין זה שונה מאוד גם מעבודה כריפורטר, גם מעבודת פרשן וגם מעיסוק נטו באקטואליה.

"הפסקתי להיות ריפורטר לפני עשר שנים. במשך 15 שנה הייתי כתבנו לענייני. בערך לפני עשר או תשע שנים החלטתי שאני מקליל, לא במובן הזה שאני מתעסק בבישול או באופנה, אבל לא רציתי להמשיך להתעסק ב'גורמים מדיניים אמרו'".

יש תחושה שאולי הסיבוב הנוכחי שלך ב"קשת", עם תוכנית קלה יותר, הוא שיאה של מגמה. הפוקוס שלך נהפך להרבה יותר אנושי, הדימוי שלך התרכך.

"לא הייתי קורא לזה התרכך, אבל זה נכון. בנגיעות שלי באקטואליה, ברדיו ובמאמרים שאני כותב, אני מרגיש שלא חל שינוי בעוצמת ובחריפות ההתבטאות. מצד שני, זה נכון שהיום, בניגוד לעבר, אני מתחבר לצד האנושי. אני לא קורא לזה רך, אלו לא סיפורים רכים, ונימת הסיקור לא השתנתה, אבל התחומים כן ואני חושב שזה פי מיליון יותר חשוב מ'ביבי ממסמס את שיחות הקרבה'".

בכל מקרה, בקרב קולגות וחברים ותיקים נתפש המהלך של רוזן כמבריק. "הוא קצת לקח את הדמות העוקצנית, ביקורתית, נשכנית לקצה וברגע מסוים זה נהפך לצפוי ומעיק", מנתח איש תקשורת בכיר, "מישהו שמדבר על כל דבר מפוליטיקה ועד כדורגל באותה עוצמה של להבות, וכשאתה נובח כל הזמן, מתרגלים לזה. לעמנואל יש מה להציע, הוא איש עם הרבה כישורים וכנראה שהוא הבין את הדבר הזה, שבר לכיוון אחר וזה ראוי להערכה".

"השינוי שעובר עליו התחיל לדעתי ב'זה הזמן' (תוכנית תחקירים שהגיש בערוץ 10)", אומר אחד מחבריו, "פתאום התחלת לראות אותו חברתי וחדור להט על סיפורים סוציאליים, שזה מאוד לא עניין אותו קודם. בעיני זה גם עניין של הגיל. הוא התבגר, והתהליך שהוא עבר קשור גם לבחירות שלו בענייני קריירה, שעד היום לא היו טובות וכמעט הוציאו אותו מהמסך. הוא הרפתקן והוא לעולם לא יחשוב שהוא טעה, אבל היו רגעים, עד התוכנית בקשת, שבמקום לשבת על משכורת שמנה בבית יציב, הוא קושש משכורת כפרילאנס ב'אולפן שישי', ברדיו המקומי ובתיק תקשורת, וזה לא קל. מה שכן, ההרפתקנות הזו עשתה לו חסד מקצועי. זה פתח אותו להרבה מאוד כיוונים. הכתבות ב'אולפן שישי' הביאו לו הישגים מחודשים ובסופו של דבר אין הרבה אנשי תקשורת עם המטען הזה".

על שינוי הטון בקריירה שלו מעיד רוזן כי "הוא לא היה מכוון במובן הזה שישבתי בבית ועשיתי חישובים שהמסקנה הייתה להנמיך את הטון, ואני גם לא מסכים שהנמכתי אותו", הוא מוחה. "הדבר הזה שנקרא תדמית, התדמית שהייתה לי, נבעה מזה שבמשך הרבה שנים ה'קליינטים' שלי היו פוליטיקאים. אי שם בהיסטוריה הרחוקה שלי, כילד בן 22 שסיקר ככתב צבאי בעיתון "במחנה" את מלחמת לבנון הראשונה וראה איך הפולטיקאים מתנהלים, ובראשם אריק שרון, באותו רגע איבדתי את האמון העיוור שלי בהם. עד גיל 40 התעסקתי עם פוליטיקה ועם צבא והייתי בהארד קור של החרא. כשעברתי להתעסק בדברים שהם גם חינוכיים ופליליים וחברתיים, הנימה לא השתנתה, אבל נחשף משהו אחר ממני. הרבה פעמים אנשים שלא מכירים אותי היו מתארים אותי ציני וקר. מי שמכיר אותי יודע שאני בוכה בסרטים. רך ברמות שגבריותי יכולה להיות מוטלת בספק. זה תלוי כלפי מה, אין לי התייחסות אחת לעולם".

רוזן. ממשיך לרוץ

"כשהייתי שמונה שנים כתב מדיני גרתי בכנסת ובמשרד החוץ. זה היה העולם שלי, הכל היה פוליטיקה ומדיני", מספר רוזן. "היום העולם מעניין אותי כעולם וזה השינוי, אבל אני לא בטוח שנהייתי יותר חמוד. לפעמים באמת מגיעים אליך ומבקשים ממך את זה. כשהתחלתי להגיש ב'רשת' את ‘השורה התחתונה', ביקשו ממני לעדן, אבל זה לא קרה. מאמי אני לא אהיה אף פעם".

אז לא התרככת?

"הפאזה החדשה הזאת, שכוללת גם ניסיון לכתוב דרמה למשל, או לחשוב על כתיבה של ספר, זה לא כי התרככתי. אני עושה חשבון, כמה זמן עוד נשאר לי. אולי 15 שנה או 20 שנה? אז קדימה, זה מעניין אותי".

עבודה נטו

פרט להשתעשעות ברעיון לכתיבת ספר וכתיבה נמרצת של תסריט לדרמה טלוויזיונית (שעליו הוא מסרב להרחיב), מתחלק זמנו של רוזן בין הנחיית התוכנית החדשה, הנחיית "תיק תקשורת", הגשה, לצד שותפים מתחלפים, של תוכנית יומית ברדיו המקומי ועבודה על שני סרטים דוקומנטרים. רוזן, והדבר זוכה להסכמה מוחלטת ונדירה בקרב חברים למקצוע, הוא מהחרוצים שבין אנשי התקשורת, אם לא הפורה והחרוץ שבהם. יום לפני ששודרה התוכנית השנייה בהגשתו, לפני כשבועיים, נסע ליישוב החרדי עמנואל כדי לצלם כתבה על האפליה בחינוך החרדי. במשך כמה שעות רוזן ריאיין הורים לתלמידות וביים את הצוות ביד רמה. משם נסע לחדר העריכה וטיפל במקביל בעוד כמה עניינים. יום עבודה ממוצע, הודה, יכול להתארך ל-16 ואפילו 18 שעות.

"הוא איש עם מנוע טורבו ובלי צורך לנוח", אומרת העיתונאית מיה בנגל, המגישה לצדו את תוכנית הרדיו. "הוא מדלג מהרדיו לטלוויזיה ותוך כדי שידור סוגר קצוות לדברים אחרים. בעיניי הוא מצטיין ביכולת לקחת סוגיה מוכרת או מסובכת ולפצח אותה טלוויזיונית. להפוך אותה למעניינת". "עמנואל הוא האדם הכי חרוץ בתעשיה", קובעת טלי בן עובדיה, עד לאחרונה עורכת המהדורה המרכזית בערוץ 10 ועורכת תוכניותיו בערוץ, "יש קונפליקט בין הדמות הכאילו ישנונית שלו, לתזזית שמניעה אותו. אם מסתכלים על גלריה גדולה מאוד של אנשים בתקשורת, הוא איש עם אופי של פועל שחור שנהנה מלהפוך את האדמה, ואמביציה שגורמת לו, ברמת הכוכבות, להתנהל בלי גינונים. מיליון פעמים קרה שכשהדינמו של כולם נגמר, הוא עוד המשיך לרוץ".

על החריצות אין מחלוקת, אבל הניסיון לנתח את הדחף, המניע להתפזרות על פני כל כך הרבה עיסוקים, מורכב יותר. האם מדובר בתאוות כיבוש, או אולי דווקא חוסר ביטחון ופחד להיעלם? רוזן עצמו תולה את כמות העיסוקים בעניין וסקרנות. "לא מעניין אותי שיכתבו ‘עמנואל רוזן הוא כזה וכזה'", הוא מבטל ומודיע שלא יהסס לעזוב הכל אם ימצא תחום אחד שיעניין באמת.

חבריו מעלים פתרונות אחרים: "עמנואל צריך במה, זה מה שמחזיק אותו וזה מה שמניע אותו. זה חלק מהטבע שלו ולכן הוא גם ינצל כל מקום שניתן לו", אומר אחד מהם. "יש לעמנואל המון המון אגו והוא מונע ממנו. אין מחלוקת על הכישרון שלו, אבל אחת התכונות המוכרות שלו היא עיקשות ויש לו דחף מאוד רציני לכיבוש. אם הוא רואה מול העיניים מטרה, וזה יכול להיות הישג מקצועי, פוזיציה או בן אדם, הוא לא ירים ידיים".

"כל ההתקדמות שלי בעבודה עד היום הייתה בגלל עבודה נטו", טוען רוזן. "אף פעם זה לא היה משום שהתחברתי לאיש הנכון או שליכלכתי על מישהו כי זה היה מתאים לארגון שבו עבדתי. אני יודע להעיד על עצמי שמול הבוסים שלי אני נודניק בצורה בלתי נסבלת. כשיש דברים שאני מאמין בהם אני מתווכח, נכנס לאמוציות. כל כתבה שאני עושה, גם היום, היא כמו הכתבה הראשונה שלי מבחינת עוצמת האמוציות שאני מכניס בפנים. אם יבוא עורך ויבקש ממני לקצר בדקה, אני מסוגל לצאת למאבקים שבאותו יום הוא יחליט שהוא לא רוצה לעבוד אתי".

איך אתה מסביר את ההתנהלות הזאת?

"האמת שאני באמת רוצה להגיע למצב שבו לא הכל יהיה כל כך חשוב. לתפישתי, עבודה היא חלק מהחיים ולא להיפך, אבל כשאני עובד, יש בי פרפקציוניזם שתמיד היה. אני שונא חלטורות. הציעו לי לא מעט הצעות בטלוויזיה של הרבה כסף ומעט עבודה שאתה לא צריך להכניס את הראש שלך שם ולא רציתי. אולי אני אגיע לשלב שבו אני אגיד לעצמי להירגע. היום, כשאני חושב על זה, החלום שלי זה להתפרנס מאיזה מקור לא מוגדר ולעשות רק את מה שבאמת בא לי, לכתוב ספר ואז לעשות סרט ולכתוב דרמה לטלוויזיה. אם זה יקרה זו תהיה מתנה נפלאה לגיל 50".

הברנז'ה לא מעניינת

לפני כשנתיים, כאשר חזר רוזן ל"אולפן שישי" ככתב (אחרי שבעבר הגיש את התוכנית לצד גדי סוקניק ותקופה קצרה וסוערת גם עם דן שילון) התקבלה חזרתו בקרירות. חלקה נבעה מהדור שזכר לרוזן את הנטישה לערוץ 10, חלקה מסיבות אחרות. "הוא אדם עם ראש על הכתפיים והוא שולט בחומר, אבל האונה הרגשית לא עובדת כל כך", מסביר עמית לשעבר. "לא שהוא מתקוטט כל הזמן עם אנשים, אבל ברמה האנושית זה לא תמיד עובד. הוא יכול להיות אגרסיבי או לשכנע את עצמו במשהו שהוא חצי אמת. זו הסיבה שכשחיברו אותו עם דן שילון, אושרת קוטלר ועם גדי סוקניק, זה לא עבד".

המוניטין של רוזן בכל הקשור ליחס האנושי שלו אל עמיתיו, אכן לא מזהירים. מאחוריו ריבים מתוקשרים עם שלום קיטל, שהיה מנכ"ל חדשות 2, גדי סוקניק ודן שילון. לרשימה הזאת נוסף ריב ונתק מוחלט מחברו ושותפו להנחיה ברדיו תל אביב, דני סידס, וגורמים בקרבתו של רוזן סיפרו גם על התרחקות מסוימת בינו ובין חברו הוותיק העיתונאי והפרשן בן כספית.

אם נחזור לשניות של רוזן, הוא מצליח לבלבל אפילו חברים ומכרים ותיקים. רוזן מעיד על עצמו שהוא ביישן, חסר ביטחון במידה מסוימת ורגשן, רושם אחר לגמרי מזה שיש למכריו עליו.

"אני מכיר אותו כדג הכי קר שיצא לי לפגוש", חורץ אחד מהם. "יש לו לדעתי קושי עצום בהפגנת רגשות ורק מעטים מאוד, אם בכלל, הצליחו להוציא אותו משלוותו. לא הייתי מגדיר אותו ביישן או חסר ביטחון ומעולם לא ראיתי אותו מזיל דמעה".

רוזן מתעקש שהוא חסר ביטחון. על הצפייה בדמותו על המסך הוא אומר "אני שונא את זה ברמות שאת לא מבינה, זאת שריטה שאולי אני אבדוק. אני לא מסוגל להסתכל על עצמי. אני רואה אדם מכוער. מעט מאוד פעמים ראיתי את עצמי מגיש בטלוויזיה. את הכתבות אני רואה ומסתכל עוד פעם, צורח על עצמי כי זה יכל להיות טוב יותר. אבל לראות את עצמי מגיש זה מביך אותי".

אמרת באיזה ראיון שהתחושה שלך היא שאנחנו חיים בחברה מרושעת, לא מפרגנת, מבקרת באוטומט, כמה מזה מבוסס על הניסיון האישי שלך?

"הברנז'ה כברנז'ה לא מעניינת אותי ומעולם לא עניינה אותי. העולם הזה של פירגונים, תחרויות, פרסים, זו שלולית שלא הרגשתי אף פעם בנוח בתוכה. אין לי על מה להתלונן, אני 17-18 שנים בטלוויזיה ומעולם לא היה מצב שלא הייתי צריך לברור בין כמה הצעות שהיו לי. זה שיש אנשים שמקנאים או משמיצים וכותבים נגד? רבע שעה ממדינת התקשורת שבה אנחנו מסתובבים, אף אחד לא יודע על מה אנחנו מדברים. בקושי יודעים להבדיל בין עמנואל רוזן לעמנואל הלפרין. צריך לבוא באומץ כשיש מקומות שבהם צריך לחטט, אבל האוטומציה נגד כל דבר שהוא מצליח וכל אדם שהוא עשיר, על זה דיברתי. ההתנהלות הפנימית בתוך התקשורת, אני רחוק ממנה".