בית משפט השלום בראשון-לציון קיבל (יום ד', 4.6.03) את תביעת הנזיקין של אבישי עלי, שנפגע בעת שיעור ג'ודו, נגד האוניברסיטה וחברת הביטוח שלה, וחייבן לפצותו בסך של כ-80 אלף ש"ח, בתוספת הוצאות משפט.
התובע, סטודנט לשעבר באוניברסיטת בר-אילן, באמצעות בא-כוחו עו"ד גיל אלי, טען כי האוניברסיטה אחראית למחדלו של עובד האוניברסיטה, מדריך קורס הג'ודו, משה מנהיים. התובע השתתף בקורס הג'ודו במסגרת החובה להשתתף בשיעור בחינוך גופני, במהלך לימודי התואר הראשון.
לדברי התובע, באחד משיעורי הקורס, התקיים "רנדורי" - "משחק חופשי" בעגה המקצועית, שבו אין המורה נותן הוראות למתאמנים, אלא כל זוג פועל על דעת עצמו ומתרגל את אותם תרגילים בהם הוא בוחר. במהלך תרגול זה, הוטל התובע למזרן, בו בזמן שמתאבק במזרן סמוך הוטל אף הוא למזרן, כשרגלו פוגעת בקרסולו של התובע, שנזקק לניתוח פרטי לאיחוי השבר. מומחה רפואי בתחום האורטופדיה, שמונה בהסכמת הצדדים, קבע לתובע נכות קבועה בשיעור 5%.
האוניברסיטה וחברת הביטוח "מגדל" טענו, באמצעות עורך הדין י. זוכוביצקי, כי כעניין שבמדיניות, אין לקבוע קיומה של חובת זהירות קונקרטית בקשר עם פגיעות בין מתאמנים אגב עיסוק בספורט, וכי האוניברסיטה דאגה לקיום כל התנאים הנדרשים לבטיחות המתאמנים. עוד טענו הנתבעות, כי התובע ידע את הסיכונים הכרוכים באימון ג'ודו וקיבל אותם על עצמו, בבחינת "הסתכנות מרצון".
הנתבעות אף נסמכות על הלכה של בית המשפט העליון, בה נקבע:
"פעילות ספורט סטנדרטית היא אמנם פעילות העשויה להיות מסוכנת במידת מה... איזון האינטרסים בין היתרונות הרבים שיש בפעילות זו, ובין החסרונות המועטים שנלווים לה, מוליד מסקנה שפעילות ספורט סטנדרטית הינה 'סיכון סביר'. אכן אדם שהולך לשחק כדורגל, צופה או צריך לצפות שהוא עלול, כתוצאה נלווית למשחק להיפצע בנפילה, התנגשות בשחקן אחר, מכת כדור וכו'...".
סגן נשיא בית משפט השלום, השופט אילן שילה, דחה את טענות האוניברסיטה, בקובעו כי הלכת בית המשפט העליון בנושא "אינה שוללת מעיקרה את קיומה של חובת זהירות קונקרטית בקשר עם עיסוק בספורט, וכל שהיא מלמדת הוא שחובת זהירות קונקרטית איננה מתגבשת לגבי "סיכונים הכרוכים בפעילות ספורטיבית, עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות... במידה שהסכנות הטמונות בה ברורות ונחוצות". אימון ותרגול בג'ודו טומנים בחובם סיכונים נוספים, שלא בהכרח הם ברורים ונחוצים, ואדרבא, ניתן וצריך למונעם, ולמצער לצמצמם, באמצעות החלתם של כללי זהירות ובטיחות סבירים ושמירתם".
מאחר ומדובר במתאבקים מתחילים בענף הג'ודו, והאירוע התרחש בעת "משחק חופשי", בו המאמן לא עסק בהנחיית המתאמנים, לא פיקח עליהם ולא נתן להם כל הוראה, דבר שהיה מתבקש בנסיבות העניין, קבע השופט שילה כי הופרה חובת הזהירות של המורה והאוניברסיטה כלפי התלמיד:
"יש להניח, כי ניתן היה למנוע את התאונה או למצער לצמצם את הסיכון באופן ממשי, אילו הנתבעת או מנהיים היו דואגים לסמן על רצפת האולם (על המזרנים) את הנקודות בהן על המתאמנים להימצא בתחילתו של כל תרגיל, ואולי גם את גבולותיו של תחום הפעילות הייחודי המוקצה לכל זוג מתאמנים, ואילו מנהיים אכן היה מפקח באופן ממשי על "המשחק החופשי" ומפסיק מי מהמתאמנים החורג מתחומו".
השופט שילה הוסיף וקבע, כי "הגורמים שיש לשקול (בקביעת המדיניות המשפטית הראויה - נ.ש.), הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון". הגם שסימון הרצפה, כאמור לעיל, אינו נהוג ומקובל בעולם הג'ודו, הרי "עדיין צריך להיות ברור, כי יהיה בסימון שכזה כדי לצמצם את הסיכונים לפגיעות, וגם עלותו בטלה בשישים. אין באמור כדי להפחית מחובתו של המורה לפקח על מקום הימצאם של המתאמנים תוך כדי 'המשחק החופשי'".
את טענת הנתבעות בדבר "הסתכנות מרצון" של התובע, דחה השופט, בקובעו, כי "אין דינה של הסכמה ונטילת סיכון לנזק גוף כדין הסכמה ונטילת סיכון לנזקי רכוש. לא בקלות יקבע בית המשפט כי התקיימה הסכמה שכזו כאשר מדובר בנזק לגוף הכרוך בפגיעה בעקרון היסודי של קדושת החיים".
אשר על כן, חייב בית המשפט את הנתבעות בפיצוי הנתבע בסך 79,118 ש"ח, בגין נזק שאינו ממוני, הוצאות רפואיות ואובדן כושר השתכרות, בתוספת הוצאות המשפט.
