בית המשפט העליון מאמץ את החקיקה הקובעת, כי בעלי קרקע שהופקעה לפני למעלה מ-25 שנה, לא יקבלו פיצוי נוסף בגינה, גם אם לא נעשה בה שימוש לצורכי ציבור.
את פסק הדין נתנה השופטת איילה פרוקצ'יה בעניינם של בני הזוג דוד ורות ארד, מהם הופקעה בשנת 1964 חלקה בשטח של 352 מ"ר לצורך הרחבת גן הפסלים הסמוך של
מוזיאון ישראל. השניים קיבלו פיצוי בסך 40 אלף לירות וחתמו על העדר תביעות נוספות.
במשך עשרות שנים לא נעשה בחלקה דבר, עד שב-1990 היא הוסבה למגורי יוקרה. לאור זאת, ביקשו בני הזוג לקבל אותה בחזרה או לקבל הפרש על הפיצוי בגין ערכה, אותו העריכו (נכון להיום) במיליון שקל.
תוך כדי הדיונים המשפטיים בתביעת בני הזוג ארד, נתן בית המשפט העליון בפברואר 2001 את "הלכת קרסיק". שם נקבע עקרונית, כי המדינה אינה רשאית להמשיך ולהחזיק בקרקע שהופקעה שלא לצורך מימוש מטרה ציבורית. אם מטרה זו לא מומשה, או שמוצתה, עליה להחזיר את הקרקע לבעליה, או לשלם לו את שוויה.
עם זאת, הלכת קרסיק לא קבעה האם תחול באופן פרוספקטיבי, דהיינו: רק על הפקעות שיבוצעו לאחר קביעתה, או שמא תחול גם רטרוספקטיבית ובאלו תנאים. ביהמ"ש העליון קרא למחוקק להסדיר את נושא הפקעות המקרקעין בחקיקה, ובכלל זה את התנאים להחזרת קרקע שהופקעה לבעליה כשלא קיימת עוד מטרה ציבורית להפקעה, ולקבוע כללי התיישנות ביחס לתביעות השבה.
ההחלטה בוששה לבוא
משבוששה החקיקה לבוא, החליט בית משפט העליון בפברואר 2009, כי מאחר שמתקיימים הליכי חקיקה בנושא שטרם הושלמו, אין מקום להכריע בהן בהכרעה שיפוטית, ויש להמתין לגיבוש סופי של החקיקה. החלטה זו ניתנה על-רקע ההכרה במורכבות השאלות העולות, והשלכתן הציבורית והכספית רחבת ההיקף, ועל יסוד התפיסה כי ראוי שהכנסת תכריע בהן.
בפברואר השנה התקבל בכנסת תיקון 3 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). תיקון זה עיגן את ההכרה בזכותו של בעל הקניין המקורי להשבת מקרקעיו שהופקעו, בין היתר, אם מטרת ההפקעה לא מומשה בתקופה שהוגדרה לצורך כך, ובהתקיים תנאים מסוימים.
עוד נקבע, כי הוראות תיקון 3 יחולו על כל ההפקעות על-פי פקודת הקרקעות, כאשר יום תחילת התיקון (15.2.2010) הוא קו פרשת המים לעניין זה. בנוגע להפקעות שבוצעו קודם לתיקון הפקודה, מבחין התיקון בין הפקעות ישנות, שבוצעו למעלה מ-25 שנים לפני מועד התיקון, שלגביהן לא תחול זכות השבה כלל והמדינה תוכל להשתמש בקרקע לכל מטרה בלא פיצוי נוסף; לבין הפקעות שבוצעו מאוחר יותר, לגביהן תקום זכות השבה לבעל הקניין, בכפוף לתנאים מיוחדים.
פרוקצ'יה מציינת, כי עניינם של בני הזוג ארד נכנס לגדר ההוראה החלה על הפקעות ישנות שבוצעו למעלה מ-25 לפני תחילתו של התיקון. לדבריה, הקביעה לפיה במקרה כזה אין לשלם פיצוי נוסף כלשהו, ביקשה "לאזן בין ההכרה בזכותו העקרונית של בעל קניין פרטי להשבת קניינו, כאשר מטרת ההפקעה אינה ממומשת מצד אחד, לבין הקשיים הרבים בהוכחת נתונים עובדתיים ונסיבות הכרוכים בהפקעות ישנות, ונוכח מורכבות המצבים, היוצרים במהלך השנים אינטרסים נוגדים של גורמים שונים ביחס לקרקע, ולאור הנטל הכספי-תקציבי הכבד שהיה מוטל על המדינה - ועל כלל הציבור באמצעותה - אילו חויבה עתה בחיובי השבה כספיים המתייחסים להפקעות מן העבר הרחוק".
בהקשר זה, בית המשפט העליון מאמץ את הקביעה שבתיקון 3. עוד קובעת פרוקצ'יה, כי גם בעילת עשיית עושר ולא במשפט, אין מקום למתן פיצוי נוסף לבני הזוג ארד, וזאת משורה של סיבות, ובהן:
ההפקעה נעשתה על-פי המצב המשפטי שהיה נהוג באותה עת; המעמסה הכספית שתוטל על המדינה, הכרוכה בהשבה בכלל מצבי ההפקעות שבוצעו לאורך כל השנים שבהן אירעו מצבים דומים, בלא יכולת תכנון כלכלי-תקציבי של הוצאה כזו מבעוד מועד, תהיה כבדה ביותר; מצבי הפקעה מלפני עשרות שנים כרוכים בזכויות ואינטרסים של צדדים שלישיים שגובשו במהלך השנים, ויוצרים קושי ומורכבות מיוחדת ביישומה של חובת ההשבה ובהערכת שווייה; בני הזוג קיבלו פיצויים מלאים וחתמו על התחייבות להימנע מכל טענה ותביעה עתידית כלפי המדינה; בכספי הפיצויים שקיבלו ניתן היה לרכוש חלקה חלופית אחרת, גם אם לא זהה בטיבה לחלקה המופקעת.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
