פסק הדין חושף את אחד האנשים המקורבים ביותר ל
משה קצב, אשר שימש כמעין "מוציא לפועל" שלו: אורי יואלי.
יואלי, איש עסקים ירושלמי, בעלי פונדק "אלוויס" שבנוה אילן, הזכיין של סניף "ארומה" בקניון מלחה בירושלים ובעל זיכיון על תחנת דלק. הוא איש סודו של קצב מזה שנים, ליווה אותו במשרד התיירות וגם בבית הנשיא, ללא כל תפקיד רשמי.
כאשר עמד קצב לפטר את א' בתחילת 1999, לאחר שדחתה את חיזוריו, ערך איתה יואלי "מסמך הבנות" בהנחייתו הישירה או העקיפה של קצב. מסמך זה, שנחתם בידי יואלי לבדו, מפרט שורה של הטבות שיוענקו ל-א' אם תפרוש בשקט; בסופו של דבר, התנאים שקיבלה עם פיטוריה היו פחותים מאלו. המסמך הזה, קובעים השופטים, מחזק את הראיות נגד קצב ומעיד על חששו מפני א' ועל הכוונה לקנות את שתיקתה בהטבות.
יואלי, קובע בית המשפט, יצר ראיות שיוכלו לשמש לקצב כמגן ביום סגריר, אם א' תשבור את שתיקתה ותתלונן על מעשיו. כאשר נבחר קצב לנשיא, א' הייתה מובטלת ויואלי הציג בפניה מצג שווא, כאילו קצב מבקש למצוא לה מקום עבודה מכובד.
יואלי עודד את א' להתקשר ללשכת הנשיא ולברר מה אירע להצעות שונות שהציג בפניה, למרות שידע שאין שום הצעה ממשית וכי קצב לא נוקף אצבע כדי לסייע לה. כך - קובע בית המשפט - נוצרו רוב ההודעות של א' בלשכת הנשיא, עליהן ביקש קצב להסתמך מאוחר יותר בטענתו ש-א' רצתה לעבוד במחיצתו ומכאן שאין בסיס לטענת האונס שהעלתה.
בית המשפט מתייחס בחומרה רבה יותר בנוגע לשיחות עם א' ש"בישל" יואלי. הלה סיפר לה סיפורי בדים על הצעות עבודה שלא היו ולא נבראו, כדי לגרור אותה לשיחות טלפון בנוגע להצעות עבודה. יואלי הקליט את השיחות, וההגנה הגישה דיסק ובו רק שבע מתוך השיחות שהוצאו מהקשרן.
במהלך השימוע שנערך לקצב, נמסר לתביעה רק תמליל של שיחות ערוכות אלו. רק בזמן המשפט הסתבר, שמדובר בחלק מזערי מתוך שיחות מרובות, שעברו עריכה, ואילו הקלטות המקוריות נעלמו אל מעבר לים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
