בית החולים הדסה בירושלים חויב (23.3.11) לפצות ב-426,000 שקל צעיר שניסה להתאבד בעת שהיה בחופשה מבית החולים הפסיכאטרי איתנים. הסיבה: הדסה לא דיווח לאיתנים על נסיונו של הצעיר להתאבד ערב אשפוזו בהדסה.
קטין בן 16 הובא בשנת 2002 להדסה בידי אמו, יום לאחר שלדבריה ניסה להתאבד בבית המשפחה, וגם במהלך האשפוז השמיע הצהרות אובדניות. רופאי הדסה סברו שמדובר באירוע פסיכוטי על-רקע שימוש בסמים.
סגן נשיא בית משפט השלום בירושלים,
כרמי מוסק, תמה על כך: "האם עדיין לא היה ראוי ליתן משקל לדברים, שמא חס וחלילה יש אמת מאחורי איומי התובע כי אינו רוצה יותר לחיות וכי לא מגיע לו לחיות, גם אם נניח שמדובר בדברים הנאמרים או נעשים על-רקע מצב פסיכוטי חריף הנובע משימוש בסמים.
"לא ברור לי מדוע לא ראוי, דווקא במצב זה, ליתן דגש לאיומים מסוג זה של התובע, שנמצא באותה עת במצב נפשי רגיש ומעורער, מדוע לא לשקול את האפשרות כי התובע עלול לממש את מחשבותיו, או איומיו כי אינו חפץ לחיות, בפרט לאחר שהדגים עם סכין את כוונותיו המפורשות".
לאור זאת קבע מוסק, כי "רופאי הדסה לא שקלו במידה הראויה את איומי התובע. ברור כי הייתה חובה לשקול דברים אלה ולפרט את האירוע כולו במכתב ההעברה מהדסה לאיתנים. על כן, שלילת המידע מרופאי איתנים, יכלה בהחלט להשפיע על שיקול דעתם. הייתה חובה לכלול מידע זה במכתב הסיכום המקוצר".
מוסק מדגיש: "קיימת חשיבות רבה לכך שמלוא המידע יעבור מגורם רפואי אחר למשנהו. החשיבות היא הן למתן עצם הטיפול, הבאה בחשבון על כל השיקולים האפשריים והמשך הטיפול. חובה זו מבטאת את זכותו של החולה שמלוא המידע הרפואי הרלוונטי יעמוד לפני הגורם הרפואי המטפל".
מוסק מוסיף וקובע, כי אילו היו הרופאים באיתנים מודעים לניסיון ההתאבדות, קרוב לוודאי שלא היו מאשרים את יציאתו של הנער לחופשה, או שלכל הפחות היו מורים להוריו שלא להותירו ללא השגחה.
מאחר שמידע זה לא היה ברשותם, לא ננקטו אמצעים אלו. הנער יצא לחופשה, ניסה להתאבד בקפיצה מן הקומה הרביעית ונותר נכה לצמיתות בשיעור של 10%-30%. לאור זאת, חייב כאמור מוסק את הדסה לפצות את התובע, ואף לשלם לו הוצאות ושכר טירחת עורך-דין בסך 130,000 שקל.
