העליון תחם את גבולות החובה למסור מידע

הסטת משאבים ממשימה קיימת לצורך איתור מידע אותו מבקש אזרח, היא הכבדה ממשית המצדיקה הימנעות ממסירת מידע. כך קובעת (יום א', 19.6.2011) שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, בפסק דין ראשון העוסק בשאלת הפטור האפשרי לרשות ציבורית ממסירת מידע על-פי חוק חופש המידע.

החוק קובע, כי רשות רשאית להימנע ממסירת מידע, אם הדבר מצריך "הקצאת משאבים בלתי סבירה", אך אינו מגדיר מהו חוסר הסבירות בהקשר זה. ביהמ"ש העליון נדרש לנושא בערעורה של המדינה על החלטת נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, מוסיה ארד, בעניינו של אליצור סגל.

סגל מואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שפרסם מאמר חריף נגד הרב הצבאי הראשי. סגל העלה טענה של הגנה מן הצדק, בנימוק של אכיפה בררנית - בכך שרק הוא הועמד לדין על עבירה זו. לצורך ביסוס טענתו, ביקש לקבל את כל ההחלטות שעסקו בעבירות המגבילות את חופש הביטוי, שהתקבלו על-ידי המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה מאז שנת 1995. המדינה סירבה בנימוק שהדבר ידרוש הקצאת משאבים בלתי סבירה.

בעקבות כך פנה סגל לבית המשפט המחוזי בירושלים, שם הציעה המדינה שיוכל לבחור שנה אחת ולקבל את כל ההחלטות שהתקבלו בה בנושא העלבת עובד ציבור. סגל סירב, דרש לקבל את כל ההחלטות מאז שנת 2000 ודחה את הצעת הפשרה של המדינה - החלטות למשך שלוש שנים לבחירתו.

ארד קיבלה את עתירתו של סגל, המדינה ערערה לביהמ"ש העליון וערעורה התקבל חלקית. לטענת המדינה, מדובר ביותר מ-1,200 תיקים שאינם ממוחשבים, שבדיקת ההחלטות שהתקבלו בהם תצריך עבודה רבה. ביהמ"ש העליון נמנע מלדון בטענה נוספת של המדינה, ולפיה על נאשם להניח תשתית ראייתית לאכיפה בררנית, בטרם יוכל לקבל ממנה את המידע המבוקש.

נאור אומרת, כי "אין די בשיקולי נוחות מינהלית בכדי להצדיק את דחיית הבקשה למידע שהוגשה כחלק מזכות העיון הציבורית", אלא בכך שמסירת המידע המבוקש "מקימה חשש לשיבוש קשה בעבודת הרשות... הכבדה ממשית שהיא בעלת זיקה להקצאת המשאבים עשויה לבוא לידי ביטוי בשיבוש סדר העדיפויות של הרשות המינהלית, באופן המחייב אותה להסיט משאב קיים ממשימתו העיקרית למשימה אחרת".

נאור ממשיכה ומדגישה: "לדעתי, אין חשיבות מכרעת בהקשר זה להבחנה בין השבתתו של עובד קיים ממלאכתו העיקרית וריתוקו למשימת המידע תוך הזנחת משימותיו הרגילות, לבין גיוס של עובד חדש למשימה זו כתוספת משאבים. כך או כך המשמעות היא הכבדה ממשית".

עם זאת, נאור דוחה את עמדת המדינה, לפיה קיים חשש שחובת גילוי נרחבת תעודד "מסעות דיג" מצד נאשמים בניסיון לאתר ראיות שיאוששו את טענת ההגנה מן הצדק. היא מציינת, כי "תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק חופש המידע, המשקף את התפיסה כי המידע שמצוי בידי המדינה הינו מידע ציבורי השייך לציבור ולא לרשות".

עוד אומרת נאור, כי הגדרת הסבירות איננה סטאטית, אלא יכולה להשתנות על-פי המקרה הנדון ובעקבות מהפכת המיחשוב. "כאשר הטעם היחיד לאי-גילוי המידע נעוץ במגבלת הקצאת משאבים, על הרשות לשקול את הצורך בגילוי המידע בדרך החסכונית והאפקטיבית ביותר האפשרית במצב הנתון. זאת, מכוח עיקרון המידתיות ובהתחשב ברוח המנשבת מן החוק לפיה יש לבחון בכובד ראש בקשה לקבלת מידע מרשות ציבורית, ויש לעשות ככל הניתן על-מנת לאפשר את קבלת מירב המידע".

במקרה הנדון קובעת נאור, כי הצעתה של המדינה - למסור לסגל מידע על שלוש שנים על-פי בחירתו, ולאו-דווקא רצופות - מהווה איזון ראוי בין הזכות לקבלת מידע לבין מניעת הקצאת משאבים בלתי סבירה.