יותר מדי ריאליטי, פחות מדי אוכל

יש סימן שאלה גדול שמרחף מעל העונה השנייה של מאסטר שף. העונה הראשונה הייתה סוג של סנסציה בזירה המקומית. היא התחילה עם אפס ציפיות, בקושי שובצה בפריים טיים, וסיימה חודשיים של שידור עם גמר שריתק למסך כמעט חצי מדינה. להיות אנדרדוג זה קל, הולכים עם החוויה ומשתפרים תוך כדי תנועה. אבל אחרי כל כך הרבה באאז, מתוכנית שהייתה אמורה לעבור לנו מעל הראש, לעונה השנייה יש המון מה להוכיח. קשה לשמור על הפסגה, וסימן השאלה ניצב אחרי השאלה: איך תיראה העונה השנייה כשההצלחה של קודמתה מהדהדת ברקע?

תוכנית הבכורה קילפה את השכבה הראשונה של הבצל. גילינו שהכל מלוטש הרבה יותר. החל מהמתמודדים שעשו את שיעורי הבית ויודעים לאן הם באים, דרך השופטים שדווקא נראים נינוחים למדי ואפילו מצליחים לעבור מסך כמו שצריך, ועד לעריכה החדה כמו הלשון של אייל שני או הקרחת של יונתן רושפלד.

הפשטות, עמך במובן הכי טוב של המילה, זה שם המשחק. כבר בשני האודישנים הראשונים אפשר להבין ש"עסקים כרגיל". מה שאהבנו בעונה הראשונה חוזר גם הפעם.

משה ששון וזוהר ארנון הם הפתיחה המושלמת. הראשון מוסכניק שבנה לעצמו מסעדה שבחיים לא היה לו האומץ לפתוח, והשני הוא סבא בן 83 שנראה צעיר ב-15 שנה, מתוק אמיתי. את המנות של שניהם תמצאו במילון תחת ההגדרה "פשוט". משה הכין צלחת של פול מקופסא, ביצה ופיתות, נתן הרצאה על חיסכון ("צריך לתת פרנסה גם לאנשים מהקופסאות") והראה שאין דבר יותר מדליק מבורות קולינרית ("יש אנשים, תני להם שוסי, שמוסי, כל הטרטר הזה עם הלימון").


זוהר הכין ביצים קשות ממולאות, וגם זה תיאור מסובך מידי. אבל ברגע שקוראים לזה בשם ההונגרי "טוטו טויאש"-מיכל אנסקי מתרגשת עד דמעות מלטעום את השורשים שלה בתוך חצי ביצה. שניהם עברו בלי למצמץ וזו כבר טלוויזיה טובה.

מיד אחרי הקדימון הנחמד, הגיע הזמן גם להכניס לעניינים את השופט החדש שהחליף את רפי אדר - האיש וחולצת הכפתורים, יונתן רושפלד. רושפלד הוצג לנו כשף בעל שם עולמי ש"בישל במסעדות הטובות על כדור הארץ". וכשאני אומר הוצג אני מתכוון שהוא הציג את עצמו. הוא יהיר ומתנשא, זה כבר ברור, אבל אם ידע לשחק נכון עם הקלפים שיש ברשותו, זה יכול להיות נפלא. טקס החניכה שלו כשופט היה עם המתמודדת קרן חדד, אותה הוא פיטר ממסעדת היוקרה "מול ים", לפני יותר מעשור. אפשר להריח את העימות המתקרב, הקהל חושף שיניו ומשווע לקצת דם או לפחות איזה צרחה או שתיים. אבל חוץ מסיפור משעשע שסיבת הפיטורים שלה הייתה כי המרפק שלה נגע בטעות במרפק של רושפלד כשנכנסה למטבח, לא קיבלנו הרבה. אפילו לא כשהוא לא העביר אותה לשלב הבא.

בלי פרופורציות

התוכנית הראשונה עברה בזריזות נטולת פרסומות, כמו בריזה נעימה ביום חם. אבל אי-אפשר להתעלם מהבעיות והראשונה בהן היא הפרופורציות. ראינו שבעה מתמודדים שמתוכם חמישה עברו לשלב הבא. חלק מהכיף של האודישנים זה גם, מה לעשות, לראות את האכזבה על הפנים של המתמודדים. להתעצבן איתם, לבכות איתם, לחוות את האנושיות שלהם. במקום זה קיבלנו מונטאז' של דקה בו ראינו את כל השופטים אומרים "לא" בזה אחר זה, בשביל להוכיח לנו שיש גם אנשים שלא עוברים. לאורך דקה ארוכה לא ראינו אפילו פרצוף אחד של מתמודד, בעיה קשה בתוכנית ריאליטי. מזל שאחרי זה הגיע אליאב שאשון, מעצב שמלות הכלה הצבעוני שהרים את המורל. המזל הגדול יותר היה, שאז סוף סוף נזכרנו שמדובר בתוכנית אוכל. ראינו מנה ראויה של כדורי לוקוס וכדורי זיתי קלמטה שזכו לשבחים חסרי תקדים מהשופטים.

כאן גם נחשפה הבעיה השנייה, כמעט שכחנו שמדובר בתוכנית בישול. לאורך התוכנית היו מעט מידי צילומי מנות, ומעבר לתיאורים הבאמת מוצלחים של השופטים לא הצלחנו להבין מה הכין המתמודד. זה לא כוכב נולד, אין לצופה אפשרות לשפוט בעצמו, את הטעם או הריח. כדי להעביר לצופה את החוויה, המינימום הנדרש הוא לפחות להשקיע בצילומי תקריב של המנות, ואולי גם קצת יותר זמן עם המתמודדים בזמן ההכנה. הדגש הגדול היה על הסיפורים האישיים של המתמודדים, והאוכל קצת התפספס. נכון, זה ריאליטי, ובאמת מרגש לראות אישה שמגדלת את הנכדים שלה כי אמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים

בתום התוכנית הראשונה סימן השאלה עדיין מרחף לו, צופה מלמעלה בעיניים מודאגות. צריך לתת לזה עוד קצת זמן, לא ממש ברור האם גם הפעם תצליח התוכנית לתפוס בכזו קלות את מקומה בראש טבלאות הרייטינג. מה שבטוח, אם יצליחו להשכיח את זכרון העונה הראשונה, זה בפני עצמו יהיה הישג ראוי.

חדות: אייל שני עומד מול מנה שהוגשה לצד עציץ גדול ואומר בחיוך אפולוגטי: "זה כזה קיטש שאני לא יודע איפה לקבור את עצמי"
היה שווה לחכות: חיים כהן עושה את הגירסה שלו להליכת הירח של מייקל ג'קסון.