אם להאמין למידע המצוי באתר האינטרנט של הנהלת בתי המשפט, רק שניים מבין קרוב ל-50 בתי המשפט בישראל נגישים לאנשים בעלי מוגבלויות: בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בירושלים. בפועל, יש יותר בתי משפט נגישים, אך המידע החיוני כל-כך לא נמסר לזקוקים לו.
"הבעיות בבתי המשפט הן בלתי נסבלות, אם כי לצערי מוכרות", אומר ח"כ
אילן גילאון, יו"ר תת הוועדה לתקנות חוק שוויון לאנשים עם מוגבלויות ובעל מוגבלות בעצמו. "קיבלנו כבר פניות על שופטים שיצאו אל מחוץ לבית המשפט על-מנת להגיע לנכה שלא יכול להגיע אליהם. זו פגישה קשה ומהותית בזכותו של אדם לעמוד שווה בפני החוק".
בלשכתו של גילאון יודעים לספר, בלי לאמץ יותר מדי את הזיכרון, על שני בתי משפט בהם יש בעיות יומיומיות. בבית משפט השלום בירושלים צריכים נכים להגיע לכניסה ולבקש שיפתחו עבורם את הכניסה האחורית, ואז גם יש לחכות שאיש ביטחון יגיע ויבצע את הבידוק הנחוץ.
תאמרו: שם מדובר במבנה מימי המנדט, וקשה להתאים אותו. התירוץ הזה לא תופס לגבי בית משפט השלום בראשון לציון, שהוא חלק מקרית הממשלה המודרנית שנבנתה בעיר. חשוב לציין, כי בית משפט זה מטפל בפרשיות חמורות רבות הנחקרות ביחידה הכלכלית, ולכן חשיבותו חורגת משל "סתם" בית משפט מקומי. אבל גם כאן יש בעיה: התקינו שיפועים יפים מאוד לטובת המוגבלים, אך הם חדים מדי - ולכן המוגבלים חייבים להיעזר במישהו שידחוף את כיסא הגלגלים.
משרד הפנים דרש תקציב והתקנות התעכבו
חייבים לומר כבר בראשית הדברים, כי מבחינת החוק היבש - בתי המשפט אינם עושים שום דבר פסול. ליתר דיוק: הם לא נמנעים מלעשות משהו שהם חייבים לעשות. רק בחודש שעבר הותקנו התקנות להנגשת מבנים קיימים, והמדינה קיבלה זמן עד 2018 לבצע זאת - כולל בבתי המשפט. אך השאלה איננה חוקית אלא מוסרית-ציבורית: האם לא היה ראוי שבתי המשפט יובילו במקום להיגרר? האם אין זה סביר לצפות, שמקום לו נזקק הציבור כולו - ובוודאי גם נכים התובעים את זכויותיהם - יהיה נגיש עוד לפני שהחוק יחייב זאת?
עו"ד בלהה ברג היא היועצת המשפטית של נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים. היא מסבירה, שהתקנת התקנות להנגשת בניינים קיימים התעכבה מאז 2005, בשל מחלוקת עם משרד הפנים, שדרש להבטיח שהרשויות המקומיות יקבלו מהאוצר את התקציבים הדרושים. לבסוף הסכים האוצר וכך יכול היה השר
יעקב נאמן לחתום סוף-סוף על התקנות.
מדוע קיבלה המדינה, דווקא היא, ארכה עד 2018? ברג מסבירה: "החוק קבע שתי תקופות למימוש ההנגשה - אחת למדינה ואחת לגורמים פרטיים, כי עלויות ההנגשה גבוהות מאוד. גופים פרטיים יכולים לקבל פטור אם הם מוכיחים שהנטל כבד מדי, בעוד המדינה ורשויות מקומיות לא יכולות לקבל אותו. לכן, הכנסת הגיעה לפשרה שתתן להם זמן רב יותר, כדי שיוכלו לפרוס את העלויות הכלכליות".
על בתי המשפט ספציפית, אומרת ברג: "אנחנו נבקש מהנהלת בתי המשפט לפרסם באתר את כל בתי המשפט הנגישים, כי יש הרבה יותר בתי משפט נגישים כיום מאשר העליון והמחוזי בירושלים. אנחנו חושבים שבתי המשפט צריכים להיות נגישים בלי קשר לחוק. נפגשנו איתם עוד לפני 2005 וגם לאחר מכן, וניסינו לקדם הסכמות שיקדמו בצורה נמרצת יותר את ההנגשה.
"קיבלנו מהנהלת בתי המשפט התחייבות לביצוע הנגשה על פני תקופת זמן, שכללה תאריכים וגם לקחה בחשבון שחלק מבתי המשפט יעברו למבנים חדשים שכולם יהיו נגישים. ישבנו איתם גם לגבי אופן ההנגשה והכנו ביחד עם משרד האוצר הוראות מפורטות לביצוע הנגשה לבניינים החדשים של משרדי ממשלה ובתי המשפט. הוראות אלו היוו הנחיות להנגשה של כל מבנה המאויש על-ידי משרדי הממשלה.
"אני משערת שהידיעה שעומדות להיכנס לתוקף תקנות שמרחיבות מאוד את חובת ההנגשה של מבנים קיימים ואת הצורה שיש לבצע אותה, הביאה לכך שבתי המשפט לא עשו הכל במבנים הקיימים אלא חיכו לתקנות. כהסדר ביניים, בתי המשפט שאינם נגישים נדרשים לקיים את הדיונים במקום נגיש, כאשר או בעל דין או עורך דין נזקקים לאמצעי הנגשה".
בתי הדין לעבודה: יש נגישות מלאה
גילאון נחרץ עוד יותר: "בתי המשפט חייבים להוביל את ההנגשה לנכים ולא יכולים לפגר מאחור. בתי המשפט הם מבני ציבור שאין אפשרות לנכה להימנע מלבקר בהם, אם הוא נדרש לכך, והם חייבים לאפשר לנכים להגיע אליהם בצורה מכבדת ומכובדת. ראוי לבתי המשפט שימהרו ויקדימו לפעול להנגיש את עצמם עוד לפני 2018".
הבעיה עשויה להיות אקוטית במיוחד בבתי הדין לעבודה, שהם ערכאת הערעור על החלטות המוסד לביטוח לאומי - ומכאן שנכים נזקקים להם במיוחד. דוברת בתי הדין, רות שמיר, אומרת: "בכל בתי הדין לעבודה, לרבות בית הדין הארצי, קיימים סידורי נגישות והגעה לכלל האוכלוסיה. בבית הדין האיזורי בירושלים נדרש עידכון צוות בית הדין לשם סיוע בהגעה בצורה אופטימלית".
עד מסירת הידיעה (א', 17.7.11) לא התקבלה תגובת הנהלת בתי המשפט.