אדם חד-הורי לא ייחשב כרווק לעניין חישוב "השנים האבודות" של הוצאותיו לאחר שילדיו עוזבים את ביתו. כך קובע (יום ג', 5.6.12) בית המשפט העליון.

המשנה לנשיא, מרים נאור, קיבלה חלקית את ערעורם של תדהר ושקד סושרד על פסק דינו של השופט נעם סולברג, בעת שכיהן בבית המשפט המחוזי בירושלים. אמם של השניים, רוננה, נרצחה בשנת 2003 והם הגישו תביעת פיצויים נגד המשטרה בטענה שהתרשלה בטיפולה בתלונותיה של המנוחה נגד האדם שבסופו של דבר רצח אותה.

הצדדים הגיעו להסכמה על פיצוי בהיקף של מיליוני שקלים, אך נותרו חלוקים במספר נקודות בהן הכריע סולברג. על שתי העיקריות שבהן ערערו היורשים: על חישוב שנות העבודה שנותרו לאמם ועל האחוז משכרה שישולם להם בגין השנים שלאחר הגיל המשוער בו יעמדו ברשות עצמם.

סושרד, שהייתה בעלת חברת ייעוץ כלכלי, נרצחה בהיותה בת 40 וסולברג קבע שניתן לשער שהייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 70. ילדיה ערערו על קביעה זו וביקשו לקבוע שהייתה מסוגלת לעבוד עד גיל 78, בטענה שמדובר בגיל סביר בעידן המודרני. נאור דחתה את הערעור בנקודה זו באומרה, כי גם גיל 70 גבוה מגיל הפרישה הסטטוטורי לנשים, ואין להסיק ממצבו של אדם בגיל 40 האם יכול היה להמשיך לעבוד לאחר עשרות שנים.

עוד קבע סולברג, כי הוצאותיה של סושרד לאחר שילדיה היו עוזבים את ביתה, היו מסתכמות ב-30% בלבד מאלו שבתקופה בה גרו בביתה. בכך הישווה סולברג את מעמדה של סושרד, שכאמור הייתה אם חד-הורית, לזה של רווק. בעבר פסק בית המשפט העליון, כי הוצאותיו של רווק הן 30% מאלו של משפחה.

בנקודה זו קיבלה נאור את ערעורם של היורשים. לדבריה, למרות שסולברג לא דן בשאלה העקרונית בעניין זכויותיו של אדם חד-הורי, דומה שאין מנוס מהתמודדות עימה. נאור מצביעה על כך, שרוב הפסיקה במחוזי תומכת בעמדתם של ילדי המנוחה, אם כי קיימים גם פסקי דין אחרים - ומכאן החשיבות שבפסיקה עקרונית. לדבריה, פסיקת העליון מלמדת שיש לקבל את עמדת היורשים, וכי יש לחשב את הפיצויים העתידיים על-פי המצב המשפחתי ביום הפטירה.

נאור מוסיפה, כי קבלת עמדת המדינה "הייתה מחייבת, אם נהיה עקביים, לבדוק בכל תיק ותיק, כחלק משגרת החישוב, מה תוחלת החיים של כל אחד מבני הזוג (במקרה של נפגע או נפגעת שיש להם בן או בת זוג), והאם נפגע או נפגעת שכזה צפוי היה להיוותר לבדו משלב כזה או אחר. אין זו שיגרת עבודתנו בתביעות נזיקין, ואיני מציעה להנהיג שיטה כזו, שיטה שלטעמי הייתה מתחייבת אם היינו מקבלים את עמדת המשיבה".

לדברי נאור, גם ההיגיון והמציאות מחייבים לשנות את פסיקתו של סולברג: "קשה לי לקבל כי מי שהייתה עד תום גיל התלות של הילדים אם, תראה לפתע כרווקה... דומני שעל-פי ניסיון החיים הורה אינו הופך באחת למי שמוציא 'הוצאות מוגברות' כרווק רק מאחר שילדיו אינם נחשבים עוד מבחינת גילם כ'תלויים'... ניתן לטעון כי בשונה מהניזוק חסר התלויים הורים דווקא שומרים ככל הניתן על חסכונות לצרכיהם-הם או, אם לא יזקקו לכך - לטובת ירושה לילדיהם אחרי אריכות ימים ושנים".