"בתיק זה מתעוררת סוגיה חדשנית מתחום משפט האינטרנט", כך פתח שופט בית משפט השלום בתל אביב, דניאל ארנסט, את פסק דינו, הדן בשאלה: "מה דינו של בעל אתר אינטרנט שנכנס לאתר אינטרנט אחר, ושלף משם ללא הרשאה רשימת לקוחות, תוך שהוא גורם לנזק, ולקריסת האתר עקב 5,000 כניסות בשעה. מטרת הפעולה היתה כדי לשלוף שמות וכתובות של לקוחות פוטנציאליים שיוכלו לשמש לקוחות פוטנציאליים של האתר התוקף".
בית משפט השלום בתל אביב, בשבתו כבית משפט לתביעות קטנות, קבע (יום ב', 15.9.03) כי ניר סויסה, מפעיל אתר אינטרנט פורנוגרפי, שחדר לאתר אחר, ובעזרת תוכנה שלף מהפורומים את כתובות הדוא"ל של מנוייו, כדי לשלוח להם דואר זבל (spam), עבר על חוק הגנת הפרטיות וביצע עוולה נזיקית. בית המשפט חייבו לשלם 13,000 ש"ח פיצויים והוצאות משפט.
התובע: פעילות הנתבע הביאה לקריסת האתר;
השימוש שעשה התובע באתר חורג משימוש סביר
בפני בית המשפט הובאה תביעתו של אורי אבן-חן, מנהל אתר אינטרנט בשם ספידי-נט, המספק שירותי היכרויות דואר אלקטרוני ופורומים לציבור הגולשים הישראלי. אבן-חן טען, כי באתרו רשומים כ-80,000 משתמשים, וכי הוא משלם מידי חודש אלפי שקלים עבור איחסון השרת וחיבורו לאינטרנט.
התובע טען, כי הנתבע, ניר סויסה, מפעיל אתר פונוגרפי ישראלי בשם "האתר של סוזי", הכולל תכנים המיועדים למבוגרים בלבד, כן הוא מפעיל חנות וירטואלית המוכרת חומר פונוגרפי.
לדברי התובע, בשעות הערב של אחד מימי חודש אפריל השנה, הושבת האתר שלו ושירות הדואר האלקטרוני בו במשך כ-3 שעות, עקב פעילותו של הנתבע, שהפעיל תוכנה אוטומטית לאיתור תיבות דואר אלקטרוני של המשתמשים בפורומים שלו. לטענתו, התוכנה הציפה את האתר ב-5,000 קריאות לשעה, דבר שגרם לקריסת האתר.
אבן חן טוען, כי השימוש שעשה סויסה באתר שלו, הוא שימוש החורג משימוש סביר שרשאי לעשות כל אדם באתר. הנתבע תקף את האתר, שלף משם מידע וגרם לקריסתו. כתוצאה מכך, טען אבן-חן, נגרם לו נזק בסך 15,000 ש"ח, מאחר ופעילותו הפוגעת של סויסה, גרמה לפגיעה באתרו ובמוניטין שלו, ונדרשו לו שעות עבודה רבות לתיקון הבעיה.
הנתבע הודה כמעט בכל המיוחס לו
סויסה הודה כמעט בכל המיוחס לו. לדבריו, הוא מנהלו של אתר אינטרנט למבוגרים הנותן שירותים לכ-4,000 גולשים מידי יום. עוד סיפר כי נהג להשתמש בשירותים אותם הציע התובע באתרו.
בדיון בבית המשפט, הודה כי סויסה כי נכנס לאתרו של אבן-חן, "כדי לדלות ממנו משתמשים פוטנציאליים שיוכלו להשתמש באתר שלו". לשם כך, הוא הוציא מהאתר כתובות דואר אלקטרוני כדי למצוא קהל יעד, וכדי להגדיל את רשימת התפוצה של האתר שלו.
סויסה אף הודה כי נכנס לאתר ועשה בו שימוש שאינו שימוש רגיל אלא פנה לאתר מטעמים מסחריים, כדי לאתר לקוחות פוטנציאליים ולהגדיל את רשימת התפוצה שלו. הוא הודה כי שלף מהאתר של התובע כתובות דואר אלקטרוני, ועשה בהם שימוש לצרכים שלו, "כל זאת, ללא רשותו של התובע וכמובן ללא תשלום תמלוגים או כספים כלשהם עבור המידע שהיה מצוי באתר של התובע, וכמובן שללא רשותם של אלה שהיו רשומים באתר של התובע".
ביהמ"ש: הנתבע עבר על חוק הגנת הפרטיות
ואף השיג גבול במטלטלין
השופט דניאל ארנסט קבע, כי "הנתבע לא נכנס בצורה רגילה לאתר, אלא השתמש בתוכנה אגרסיבית, אשר גרמה להשבתה של האתר של התובע, לא איפשרה לגולשים רגילים לעשות שימוש באתר בצורה תקינה ולא איפשרה למנויים או לרשומים באתר להשתמש באתר בזמן הרלוונטי. בנוסף, נשלפו השמות של רשומים באתר ללא רשותם, וללא שהתכוונו, או שהתירו שימוש בשמותיהם ובפרטיהם לגורם אחר מלבד האתר שבו נרשמו - האתר של התובע".
"כל הפעולות הנ"ל של הנתבע, אין ספק שאינן תקינות. הפעולות חורגות משימוש רגיל באינטרנט, שימוש המותר לכל אדם. מהוות עבירה על חוק הגנת הפרטיות וכן מהוות עוולה על-פי פקודת הנזיקין".
השופט היה מודע לכך שמדובר ב'פריצה וירטואלית': "למרות שמדובר בתחום הוירטואלי, הרי התחום מופעל על-ידי תוכנות וקיימת גם החומרה, דהיינו המחשבים, השרתים, קווי האינטרנט וכיוצ"ב חומרה. הנתבע התעלם מהנזק שהיה צפוי להיגרם לתוכנה ולחומרה, וכמובן מעצם הפגיעה בפעילות של האתר המותקף.
מעשי הנתבע הם כמו כניסה למשרדי עסק מתחרה
והוצאת חומר מהתיקים שבמשרד המתחרה
"באופן אנלוגי, ניתן להשוות את הפעילות שעשה הנתבע, לכניסה למשרדי עסק מתחרה והוצאת חומר מהתיקים שבמשרד המתחרה, תוך גרימת נזק למשרד עצמו וללא קבלת רשותו של בעל העסק המתחרה, וללא קבלת רשותם של הלקוחות של העסק המתחרה. אמנם הפריצה בוצעה דרך קווי אינטרנט פומביים וציבוריים, אולם אין בכך כדי להכשיר את הפעולה, למרות שלא נעשתה פריצה ממשית למקרקעין".
כדי להגדיר את סעיף החוק המדוייק האוסר על פעילות כגון זו, קבע השופט כי "פגיעה בפעולת האתר של התובע ובשרת המחשב של התובע, מהווה עוולה של הסגת גבול במטלטלין לפי פקודת הנזיקין. הפניות הרבות שיזם הנתבע גרמו לקריסת השרת, דבר המהווה הסגת גבול במטלטלין.
"מבחינה משפטית-היסטורית, קבע השופט, "נעשה שימוש בעבר בעוולת הסגת גבול במטלטלין, במקרים שבהם שכנים הפריעו לבעלי חיים במשק סמוך ללא גזילת בעלי החיים, אלא לדוגמא, על-ידי גירושם מהמרעה.
"ואולם, העוולה התיישנה וכמעט שלא נעשה בה שימוש במשך שנים רבות, מאחר שהרלוונטיות שלה פחתה מאוד. אולם עידן המחשבים והשימוש באינטרנט גרם לתחייה מחודשת של העוולה, וכעת נעשה בה שימוש, בין השאר בארה"ב במקרים של פגיעה בקווי תקשורת ואינטרנט, בשרתים ומחשבים".
השופט דניאל השווה את המקרה דנן לתביעה שהגישה חברת Intel בארה"ב נגד קן חמידי, עובד שלה לשעבר, שהציף את החברה בהודעות דוא"ל באופן שמחלקת הביטחון לא הצליחה לחסום את הכניסה המאסיבית של ההודעות, שהכבידה מאוד על מחשבי החברה.
החברה תבעה בעילה של הסגת גבול במטלטלין ואינטל ביקשה צו מניעה שיפסיק את משלוח הדואר האלקטרוני אליה. בית המשפט בארה"ב קבע, כי חופש הביטוי של הנתבע לא נפגע וכי אין הנתבע רשאי להמשיך במעשיו, וניתן צו מניעה קבוע. עוד נקבע, כי אותות אלקטרוניים הנשלחים על-ידי מחשב הם מוחשיים דיים, כדי לבסס עוולה של הסגת גבול במטלטלין.
השופט ארנסט התעלם מהעובדה שבית המשפט העליון בארה"ב הפך לבסוף את ההחלטה של הערכאה הנמוכה, וקבע - ברוב של 4 שופטים מול 3 - כי העובד לא השיג גבול כאשר שלח את הודעות התלונה שלו לכתובות הדוא"ל של מעסיקיו לשעבר.
מעשי הנתבע מהווים גם עבירה פלילית
גם במקרה דנן, קבע השופט, מתקיימים יסודות העוולה: כוונה, הפרעה אלימה, נזק ממון, וקשר סיבתי. במקרה זה, קרס האתר ונדרש תיקונו. מכאן שנגרם נזק ממון.
השופט ציין גם, כי מעשהו של סויסה מהווה עבירה פלילית לפי חוק הגנת הפרטיות: "הרישום [באתר] נעשה לצורך שימוש באתר זה בלבד ולא לצורך נטילת שמותיהם על-ידי גוף חיצוני בלתי מוסמך, המעוניין לעשות בפרטיהם שימוש מסחרי. כמובן שאותו גורם חיצוני (הנתבע), לא היה רשאי לשלוף מאתר האינטרנט את שמותיהם, ללא רשותם, וללא רשות בעל האתר, ומשעשה כן עבר על חוק הגנת הפרטיות".
מעבר לכך שעבירה על החוק הינה עוולה אזרחית, הרי ש"סעיף 5 קובע כי הפוגע במזיד בפרטיות זולתו, דינו מאסר חמש שנים".
"האינטרנט אינו תחום מופקר שבו רשאי כל אחד לעשות כחפצו"
בסיום דבריו, אמר השופט: "גם בתחום של האינטרנט... נדרש סדר, ושמירה על כללים אלמנטריים והתנהגות הוגנת, בדומה לכללים החלים בחיי יום יום בכל התחומים... האינטרנט אינו תחום מופקר שבו רשאי כל אחד לעשות כחפצו. אין אדם רשאי לשבת במשרדו להפעיל את המחשב לפי הבנתו תוך כניסה לאתרים ברשת, שלא בדרך המקובלת כגולש רגיל. אין לאפשר חדירה לאתרים לצורך הוצאת מידע מסחרי שאינו גלוי וזמין, כמובן שאין להתיר גרימת נזק לאתרים ברשת".
"כשם שאין להיכנס לחנות וליטול מצרכים ללא תשלום, כך אין להיכנס לאתר וליטול מידע מסחרי ללא תשלום. גם חנות היא מקום ציבורי שהציבור רשאי להיכנס אליו, בדומה לאתר אינטרנט, אך בכניסה יש לשמור על הכללים המקובלים. יש להבחין בין מידע חופשי המצוי בשפע ברשת, מידע העומד לרשות הגולשים בחינם, ובין מידע מסחרי שאינו זמין לגולשים רגילים, בנוגע לנכסים של האתר עצמו, רשימת המנויים והמשתמשים וכו'".
"רשימת מנויים מהווה נכס של האתר שאינו נכס פומבי לא רק שבעל האתר לא הסכים לנטילת הרשימה אלא גם המנויים לא הסכימו לנטילת שמותיהם וכתובות הדואר שלהם על-ידי גוף מסחרי שלא לצורך שיועד על-ידם".
"פעולת הנתבע במקרה זה נופלת לתחום השימוש במה שידוע כ"דואר זבל" (SPAM).
דואר זבל לפי הגדרות מקובלות הוא דואר אלקטרוני הנשלח שלא על בסיס תקשורת קודמת בין הצדדים, נשלח למטרות מסחריות, ובדרך כלל לקבוצה גדולה של מכותבים... פעולות מהסוג שעשה הנתבע במקרה זה, נאסרו על-ידי בתי המשפט בארה"ב בהיותן פעולות של ניצול אסור של אתר אינטרנט. בתי המשפט אסרו על שימוש בתוכנות המאתרות את כל בעלי החשבונות באתרים מסוימים של ספקי אינטרנט".
השופט ציין, כי אין מניעה לעשות שימוש בפקודת הנזיקין, שנחקקה לפני שנים רבות ואינה מתייחסת כלל לתחום האינטרנט: "בתי המשפט בארה"ב איפשרו שימוש בהוראות דין כלליות, גם לעניין האינטרנט, למרות שהוראות הדין הנ"ל לא נחקקו לצורכי אינטרנט דווקא".
לפיכך, חייב השופט את סויסה לפצות את התובע בסך של 10,000 ש"ח וכן ב-3000 ש"ח הוצאות משפט.
על-אף שמדובר בהחלטה של בית משפט לתביעות קטנות, שאין לה כל ערך מחייב, הרי שעדיין מדובר בתקדים בפסיקה הישראלית, שייתכן וירתיע כמה ממפיצי דואר הזבל, בו השופט אף רומז כי מעשים כגון אלה מהווים עבירה פלילית. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך, שההחלטה התייחסה יותר לגניבת מאגר הכתובות מאתרו של התובע, מאשר לעצם שליחת דואר הזבל.
ת"ק 6000/03 אורי אבן חן נ' ניר סויסה
