נדחתה תביעת מטייל שמעד בפארק <br>ודרש פיצוי מרשות שמורות הטבע

בית משפט השלום בעכו דחה (יום ג', 16.9.03) תביעת נזיקין של מטייל, שמעד בתחומי פארק גורן ונחבל, ודרש פיצויים בגין נזקי גוף מרשות שמורות הטבע.

בפני השופט ג'מיל נאסר הובאה תביעתו של מיכאל וינשלבויים, שטייל בחודש ספטמבר 98' בפארק גורן שבצפון, עת הלך בשביל לכיוון מסגד מונפורט, יחד עם משפחתו. בשלב מסויים, עצר וינשלבויים כדי לצלם את בני המשפחה, פסע מעט אחורה, נתקל בשתי אבנים גדולות, נפל ושבר את שוק רגלו הימנית.

התובע טען, באמצעות עו"ד אמיר גאנם, כי השביל "היה מלא באבנים גדולות, אשר ככל הנראה הידרדרו במדרון ההר הסמוך לאותו שביל מוסדר בו הלכנו", ולכן הייתה זו חובתה של רשות שמורות הטבע להגיב לשינויים שחלו בשטח המצוי תחת טיפולה, ולכל הפחות להזהיר את המטיילים מפניהם - דבר שלא עשתה בשל התרשלותה.

השופט ג'מיל נאסר קבע, כי "ככל שמדובר בטיול רגלי בחיק הטבע, הרי יש להניח כהנחה טבעית ששבילים אינם סלולים ואינם כבושים ואינם תמיד נוחים להליכה. הנחה טבעית נוספת הינה כי שביל כזה יכיל מהמורות כאלה ואחרות וכן יהיו בו אבנים מסוגים שונים ובגדלים שונים. אדם היוצא לטיול בטבע אמור להיות מודע לקשיי השטח וכתוצאה נגזרת מכך, הוא אמור להיות זהיר בצעדיו, יותר מאשר הליכה בכביש סלול או בדרך מרוצפת".

"יותר מכך, ניתן לקבוע במישור הנורמטיבי, כי כאשר אדם משתתף בטיול בחיק הטבע, הוא נוטל על עצמו מלכתחילה סיכונים מסויימים הכרוכים בעצם הליכתו בדרך הררית, וסיכונים אלה עלולים לגרום לעיתים להתרחשות נזק גופני מבלי שהתרחשות זו מולידה חבות בנזיקין".

מעדותו של התובע בבית המשפט, שהיתה שונה במקצת מדבריו בכתב התביעה, הסיק בית המשפט כי "שהתובע ידע בפועל, ולא רק ידיעה נורמטיבית, שמדובר בדרך הררית שיש בה אבנים וכי המדובר באבנים שאינן דבוקות, אלא עלולות לזוז ממקומן ואינן יציבות. המקום שבו אירעה התאונה היתה עם סיכון שהתובע ואשתו היו מודעים לו... לא מדובר באירוע שנכפה על התובע וגרם לו לפגיעה עקב סיכון בלתי סביר".

יתירה מכך, קבע השופט, "התובע בחר את המקום שבו עצר על-מנת להצטלם יחד עם משפחתו, ובחר שלא להיזהר בכך שצעד אחורה מבלי להסתכל על הדרך. התובע, אשר יודע כי הליכה בשביל עם אבנים מחייבת זהירות ואף הסתכלות אל כיוון ההליכה, בחר לצעוד אחורה מבלי להסתכל ואין מחלוקת שאילו היה מסתכל לכיוון הליכתו, התאונה היתה נמנעת. הוא עצמו מודה בכך, שהיה זה מעשה לא זהיר מצידו לפסוע אחורה מבלי להסתכל".

"גם אם נאמר שיש חובת זהירות מושגית על-פי החוק, הרי אין למצוא חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המיוחדות". לפיכך, ו"עם כל ההבנה לנזק שנגרם לתובע (ואכן נגרם לו נזק גוף קשה), הרי אין להטיל על הנתבעת אחריות כלשהי בנזיקין.

בשל כך, דחה השופט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות משפט בסך 2000 ש"ח. רשות שמורות הטבע יוצגה על-ידי עו"ד איתן שניר.

ת.א. 2604/99 מיכאל וינשלבויים נ' רשות שמורות הטבע