חוקר ילדים היה מצוי בניגוד עניינים מובהק כאשר חקר ילד בן שבע שהתלונן על עבירות מין, ומצב זה תרם לזיכויו מחמת הספק של הנאשם. לכך הצטרפו מחדלי חקירה והתעלמות של התביעה מעדות מרכזית אשר עמדה בסתירה לפדופיליה הנטענת.

מיכה הרן חקר את הילד המתלונן ואף העיד על כך בבית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר שקבע שהעדתו של הילד עצמו תגרום לו לנזק קשה. ואולם, בחקירתו הנגדית התברר שהוא היה קצין המבחן של הנאשם לפני 14 שנים, בגין עבירות מין קודמות בקטינים.

הרן טען, כי זהותו של הנאשם התבררה לו רק לאחר שהחל לחקור את הילד, אך השופט בן-ציון גרינברגר הטיל בכך ספק רב (1.1.13). אמו של הילד ציינה בתלונתה במשטרה את שמו של החשוד, אך הרן טען שקרא רק את חלקי התלונה שנראו לו מהותיים. "קשה לקבל כי החוקר נמנע מלקרוא את המסמך כולו, אשר כל כולו שני עמודים וחצי, כשבהודעה זו שמסרה האם הבסיס הבלעדי לחקירה שעמד לבצע", אומר גרינברגר.

לדברי גרינברגר, פעילותו של הרן במצב זה הייתה לכאורה עבירה אתית חמורה. "העדר האובייקטיביות של החוקר, והזדהותו הטוטאלית עם עמדת הקטין, הביאו למצב שבו העדיף להתעלם מן הבעייתיות החמורה מעצם המצב של היותו חובש את שני 'הכובעים', ולהשאיר על-כנו מצב שאסור היה להתעלם ממנו ולהמשיך בחקירה כאילו לא היה", הוא מוסיף. עוד אומר גרינברגר, כי יש להרהר גם אחרי החלטתו של הרן לאסור על הילד להעיד, משום שהילד כלל לא התנגד לספר את סיפורו בבית המשפט - ורק בלחצו של הרן שינה את עמדתו.

גרינברגר עומד על מחדל חמור נוסף של הפרקליטות, אשר התעלמה מעדות של עד התביעה, ד"ר משה זר-ציון, ולפיה קיבל הנאשם זריקות לדיכוי הדחף המיני במועד בו יוחסו לו העבירות. במצב זה, אומר גרינברגר, הפך התובע, עו"ד דניאל מור, את עדותה של אם הילד למרכזית. ואולם, על עדות זו אומר גרינברגר, "כי אין בפנינו סיוע מבוסס, אלא ההיפך הגמור. הסיוע המוצע על-ידי המאשימה הינו חלש ופגום, ואף הוכח כי כלולים בו פרטים ואף אירועים שלמים אשר כלל לא קרו במציאות".