במהלך חייו, אדם נדרש לקבל הכרעות רבות, בינו לבין עצמו, בינו לבין הסובבים אותו, בינו לבין המדינה והעולם בו הוא חי ונושם, אפילו בין המדפים בסופר. כדי להקל במעט על החשיבות שמלווה כל החלטה, קיבלנו מן הסכמה כללית כזו שתמיד אפשר להתחרט, ששום דבר אינו חתונה קתולית, בגלל זה אנו סולחים לפוליטיקאים מזגזגים ולבני זוג שפוזלים לצדדים. כלומר חוץ מכדורגל.
בכדורגל אתה מוכרח לבחור צד. סמל. צבע חולצה. ומרגע שבחרת - נסעת, כמו שברת-שילמת, קוד בסיסי שצמח מלמטה, מהרחוב, מהשוק, מהיציע ובא לעשות לנו סדר בחיים כדי שלא נתבלבל. את הקוד הזה למדתי פעם, מזמן, לפני המון שנים, הרבה לפני שהפריטו את הליגה לכל הרוחות ופיזרו אותה על פני ארבעה ימי משחקים, הפקיעו אותה מן הציבור והפכו אותה לנחלתם של בעלי עניין מיוחד וממון בלבד.
הייתי ילד קטן שלא הרשו לו לראות את "משחק השבת" ששודרה מאוחר ונאלץ לצפות בתקצירים בודדים בתכנית הספורט של המגזר הערבי ששודרה ביום שני בשבע בערב. עיקר התכנית הזו הוקדש לתקצירים מצולמים של משחקי הליגות הנמוכות אז כדי להכניס עניין הייתי מהמר בתחילתו של כל תקציר על אחת משתי הקבוצות האלמוניות ודבק בה. והיה לזה גם שכר. אם הייתי זוכה בהימור הייתי יכול להכניס אגרוף בבטן של אח שלי שהימר על היריבה. אם הייתי מפסיד, העונש היה מופנה לבטן שלי. האגרופים האלו או יותר נכון הכאבים מהם לימדו אותי את המהות של אהבת כדורגל ואת החשיבות שבבחירת צד.
ברגע אחד אתה למעלה ורגע אחר כך אתה עלול להתפתל על הרצפה, אבל הכי חשוב זה לשמור על הכבוד שלך. אותו קוד של כבוד הוא שהופך אוהדים לאוהדים ושחקנים לאגדות. זה הקוד שגרם אלי אוחנה לנשק לשלום את גביע אירופה למחזיקות ולעלות על טיסה ארוכה בדרך לליגה השניה בישראל.
אותו קוד הנחית את ערן זהבי בבלומפילד כדי להכניס אויר בבלון השאיפות הקלושות לאליפות של הפועל ת"א. אה, סליחה, טעות. זהבי נחת בבלומפילד היישר לחיק זרועות היריבה השנואה, כמו סיכה שבאה לפוצץ את אותו בלון אדום, סיכה שהונעה בכוח האינטרס האישי והקוד של הכספומט.
היום, שלא כמו פעם, שאיפות אישיות וכסף נותנים את הטון ואין בכך אפילו בעייתיות כל עוד התמורה הולמת. אך במחוזותינו, לא רק שהרמה לא השתפרה פלאים עם כניסתו של מרכיב הממון אלא נדמה שהיא ברגרסיה. הליגה שלנו, שפעם חיו בשבילה משבת לשבת, הפכה לכר פורה לפוזות ומשחקי כבוד שהצמיח דשא ירוק של מזומנים לכוכבים בשקל שמשחקים בשביל הסוכן שלהם יותר.
היום, כמו פעם, אני צריך לבחור צד. ואולי לחטוף או לתת אגרוף. והשאלה היא איזו קבוצה אני שונא פחות, מכבי ת"א או בית"ר ירושלים. שונא היא מילה קשה אז נאמר סולד. מאיזו קבוצה אני סולד פחות. וזה לא הולך להיות קל.
אז למה לסלוד ממכבי ת"א? בתור אוהד הפועל באר שבע גדלתי והתחנכתי על שנאת מכבי ת"א. זה לא רק שהם לקחו אליפות בווסרמיל, לא רק שארון התארים העמוס שלהם הוציא את העיניים מול הארון הדל של ב"ש, מדובר במשהו גיאוגרפי-תרבותי, הדרום הרזה מול המרכז השמן, זה הזהב שמנצנץ בתוך העיניים שלהם. זה העובדה שלא קלטנו גלגל"צ ברדיו עד תחילת שנות האלפיים. נמשיך בזה שהיא פשוט מכבי, שלא צריך את לציין את העובדה שהיא מתל אביב. מספיק שתגיד מכבי וכבר יבינו, כאילו שהיא יחידה ומיוחדת במינה. ה'תל אביבצנטריות' הזאת עושה בחילה לכל מי שחי במה שנשאר מהמדינה אחרי שמסירים ממנה את גוש דן.
המחשבה הזו, שהכל מתחיל ונגמר במטר מרובע הזה של זיהום אוויר ופוזה מעצבנת מעוררת רגשות עזים של סלידה כלפי כל מה שהעיר הזאת מייצגת. גלי השמחה לאיד כלפי פרוייקט הגלאקטיקוס שאפיין את המועדון בשנים האחרונות ונכשל לא באו סתם, הם היו כבוז כלפי העושר המופרז והיהיר ששוגה להאמין שכסף יקנה לך את הכל. אמת היא שהברגים החשובים במכבי ת"א של העונה הם שחקנים ישראלים וחלקם אף שחקני בית, אך עדיין מכבי ת"א ממשיכה להיות שיאנית התקציב בפער עצום והיא לא בדיוק דורסת את הליגה אז זה מגוחך.
מה גם שנדמה שהרכש הנוצץ, פרוייקט הגלאקטיקוס הנוכחי, מתרחש העונה בגזרת הצוות המקצועי. הבאתם של קרוייף וגרסיה הינה כזריית חול בעייני אנשי המקצוע הישראלים וכזלזול בכוחם וביכולתם של הילידים לאמן ולהוביל. זה צובע את המועדון בכאילו איכות אירופאית מלאת שיק וברק שמסתכלת מלמעלה על כל הלבנטיניות שהולכת כאן, כאילו שרק האדון הלבן ידע לנהל כהלכה את הנתינים השחורים. רק לפני מספר חודשים הלך לעולמו עמנואל שפר ובעיתונים לא הפסיקו לשבח את פועלו, יכולותיו ומעלותיו. מי ששם מבטחו ואמונו בידי זרים מוותר על שפר כזה שאולי מסתובב כאן.
למה לסלוד מבית"ר ירושלים?
אני אוהב את ירושלים. אחרי שהבנתי כי השיטה לשרוד בכבישים שלה היא אמונה עיוורת בדרך ויהי מה, הוקל לי לאהוב אותה אף יותר. גברים ירושלמים ובחורות ירושלמיות שיצא לי לפגוש ולהכיר בנתיבי חיי תמיד היו אחלה גברים ועשר של בחורות. תמיד מצאתי איתם שפה משותפת. גם עם בית"ר לא היה לי עניין מיוחד עד שבגרתי והבנתי שפוליטיקה וספורט זו תערובת נפיצה. ובית"ר היא הקבוצה הכי מזוהה פוליטית בישראל, עוד מקדמת דנא, מראשיתה כקבוצתם של אנשי בית"ר הרוויזיוניסטים ששחקניה הוגלו לקניה ע"י הבריטים, הרבה לפני שאנשי לה-פמיליה לא למדו קרוא וכתוב. וזו הסיבה העיקרית לרצות בכישלונה, יסלחו לי אוהדי בית"ר השפויים או היציע המערבי או איך שהם לא אוהבים לקרוא לעצמם, לא חסרים במדינה פצצות מתקתקות או מוקדי בערה.
מספיק מבט אחד על היציעים בטדי בתוספת סקירה חפוזה של אתרי אקטואליה בעת האחרונה ואתה הופך לחסיד נלהב של הגבלת ילודה. כבר נשפכו כל המילים ובאמת שקצת נמאס לשמוע על פרשיות בית"ר המכוערות האלו כי בשורה התחתונה, עצם קיומו של הדיון הציבורי בנוגע לגזענות הזאת הוא מביש. אנשים נתלים על הגדרות עם רצח בעיניים ואנחנו עסוקים בדיבורים. מילים אף לא עשו שום דבר, רק מעשים, אז רגע לפני שזה נגמר בדם, רגע לפני שאנו נותנים חותמת שמאשרת שנאה ומכשירה אלימות, רגע לפני שאנו מתפרקים מעריכנו, מן הראוי לפרק את הקבוצה הזו לאלתר.
סיכומו של דבר: באתר של מכבי ת"א מצוין כי בשנות ה 20 חרטה הקבוצה על דגלה את המגן דוד שמייצג את העם היהודי. בדומה לה, סמלה של בית"ר הוא הסמל של כולנו, המנורה. במובן הזה הן מציגות תמונה של מדינה גזענית וסוגדת לעושר. אז ערב המשחק ביניהן, פלא שקשה לבחור צד? אפשר ששתיהן יפסידו?
