אמנון דנקנר נפטר מהתקף לב

העיתונאי והסופר אמנון דנקנר נפטר (ליל שבת). מותו נקבע מעט לפני חצות, לאחר מאמצי החייאה שנמשכו כשעה וחצי. הוא הותיר אישה ושני בנים.

דנקנר, יליד 1946, נפטר והוא בן 67. הוא לקה בליבו בביתו ברמת השרון. רעייתו הייתה עימו בעת האירוע. היא הזעיקה אמבולנס ורופא שניסו להחייתו, אך לשווא.

דנקנר נודע כאחד העיתונאים הבכירים והפרובוקטיביים. בשיא עבודתו בתחום העיתונות כיהן כעורך מעריב. במקביל עסק בכתיבת ספרים ופרסם כ-12 כותרים.

בשנים האחרונות העדיף דנקנר להתמקד בעיקר בכתיבת ספרים. בחודשים האחרונים הוא הצטרף ככותב טור שבועי למגזין סופהשבוע שבבעלות המו"ל אלי עזור.

דנקנר נודע גם בספריו המצליחים. שניים מהם:

• "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". הספר זכה לביקורת אוהדת במיוחד;

• ביוגרפיה שפרסם ב-1992 על דן בן-אמוץ - הספר עורר רוגז רב מצד חברים משותפים של השניים, חוסר אמון ונידוי כלפי דנקנר.

דנקנר נודע כאיש מדנים. הוא השתמש בכוחו כעיתונאי ואיש תקשורת לקדם מטרות שונות. שתיים מהן: מאבקו לטיהור אריה דרעי, שכיהן כשר הפנים בממשלת יצחק רבין; המאבק למניעת מיצוי הדין עם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. דנקנר ליווה אישים אלה במשפטם וגם קודם לכן. הוא פעל כדי ללחוץ על גורמי התביעה להימנע מהעמדתם לדין ולשם כך עשה שימוש מפוקפק בכלי התקשורת.

לאחר הרשעתו של אולמרט בעבירה של הפרת אמונים (מרכז ההשקעות) וזיכויו מיתר האישומים נגדו (פרשת טלנסקי וראשונטורס), התראיין דנקנר לכלי התקשורת, וברשעות שהייתה אופיינית לו הוא הציע לפרקליט המדינה משה לדור להתאבד - דבר שקומם עליו רבים מאוד. זמן קצר אחרי ההתבטאות, הודה כי הייתה חריפה מדי וחזר בו.

אמנון דנקנר נולד ולמד בירושלים. את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר הדתי מעלה. שירת בצה"ל בחטיבת הנח"ל. בוגר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (1974). שימש בתפקידים שונים בסקטור הציבורי, ובהם: דובר משרד החינוך והתרבות ודובר הסוכנות היהודית.

ב-1976 החל דרכו בעיתונות. שימש בתפקידים שונים בעיתון הארץ בהם: כתב לענייני הסתדרות ובעל טור. לאחר מכן עבר לעיתון דבר ושימש שליח העיתון בוושינגטון. בהמשך דרכו עבר לעיתון חדשות ובהמשך שוב בעיתון הארץ.

בשנים 1993 ועד 1996 היה חבר פאנל קבוע בתוכנית פופוליטיקה (ערוץ 1). מ-1997 היה מגיש-שותף של התוכנית לפידנקנר בערוץ 3. במקביל היה בעל מדור משותף (הספירה לאחור) עם רון מיברג, במוסף השבת בעיתון מעריב. היה בעל טור בעיתון מעריב. בדצמבר 2001 מונה לעורך מעריב. בנובמבר 2007 סיים תפקידו כעורך מעריב. מאז, כאמור, עסק בעיקר בכתיבת ספרים. במקביל השקיע חלק מזמנו לגונן על אהוד אולמרט מפני כלי התקשורת והפרקליטות.