אחרי שמכבי חיפה כבר החתימה את אלעד גבאי ורובן ראיוס, אריק בנאדו צריך לקבל גם החלטות קשות ולדלל את הסגל שלו. לצד וויאם עמאשה, דלה ימפולסקי ואחרים, שעושים את דרכם החוצה, נראה כי גם אוראל דגני נמצא על המסלול בו לא לובשים את החולצה הירוקה בעונה הבאה.

הפועל תל אביב, כידוע, מעוניינת לשאול את המגן-בלם לשנתיים. בחיפה מוכנים לכך אך דורשים מהשחקן לחתום על הארכת חוזה (מחזיק בחוזה לעוד שנתיים) כדי שבתום התקופה באדום לא יהפוך לשחקן חופשי ויכול לעזוב ללא תמורה.

אחות שהותקפה במהלך עבודתה בבית החולים זיו בצפת לא תקבל פיצוי על הנזק הנפשי שנגרם לה. שופט בית המשפט העליון, צבי זילברטל, קיבל את עמדת המדינה, לפיה לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית כלפי האחות.

מקורביו של הרב יונה מצגר זועמים. הם אומרים, כי אם כך הם פני הדברים ואם אלו הם כללי המשחק - אז לא רק הרב מצגר יישב בבית הסוהר, אלא כולם יישבו. "נפתח את הפה, נספר מה שאנחנו יודעים, איך הם עושים כסף ואדרבה: נפתח מועצת של רבנים בבית הסוהר".

הריעו למנצחים! אלמנט בסיסי באהדה ובסיקור ספורט הוא לדעת להניח בצד הכל, וברגעים כאלה פשוט לתת את הכבוד למי שעשה את מה שכל האחרים חולמים לעשות, את מה שכל האחרים ניסו לעשות, ונכשלו. יומו הראשון של קיץ 2013 הוא יום שכולו צריך להיות הצדעה לאלופת NBA שראויה שנריע לה.

בטח כשהשנה נראה שהם קצת צריכים עזרה בשימחה. כי בניגוד להתרגשות המתפרצת שראינו ממיאמי היט אשתקד, ובעיקר מכוכבה הגדול ביותר, לברון ג'יימס, שלא הפסיק לקפוץ על הקווים בשניות האחרונות של המשחק ה-5 מול אוקלהומה סיטי ב-2012, הבוקר אפשר היה לזהות שם בעיקר אנחת רווחה. תחושת הקלה. הערכה. וזה טבעי ומובן. מיאמי היט הזו נבנתה כדי לקחת כמה אליפויות. הציפיות שהם קבעו לעצמם מאז אותה חגיגת "לא אחת, לא שתיים, לא שלוש", והלחץ שזה הביא גרם לכך שכל דבר מלבד אליפות ייחשב כישלון. היכולת שהם הציגו לאורך העונה הסדירה, ורצף 27 הניצחונות שהרכיבו במהלכה, רק העלו את מד הלחץ ואת רף הציפיות עוד יותר.

אבל זה היה רחוק מלהיות קל. אינדיאנה פייסרס נתנה להיט מאבק אימתני ומתחה אותה לשבעה משחקים. סן אנטוניו ספרס הובילה עליה 0:1, 1:2 ו-2:3 בסדרה, וגם ב-5 נקודות עם 28.2 שניות לסוף המשחק השישי. במצב הזה, כשקבוצה שהכל הלך לה בקלות מוצאת עצמה פתאום מתקשה וכמעט מאבדת את מה שחייב להיות שלה, הרבה פעמים זה יכול להוביל להתפרקות. אבל ההיט, למרות כמה סדקים, לא התפרקו. הם המשיכו לעשות את מה שהם עושים, הם המשיכו לשמור הגנה גדולה, המשיכו לבצע התאמות לאורך השבועות האחרונים, כשפגשו שתי קבוצות שמתחו אותם אל הקצה. המשיכו לנצח, גם עם הגב אל הקיר.

והכי חשוב: מיאמי היט המשיכה ללכת אל לברון ג'יימס. ובשורה התחתונה הוא היה שם בשבילה

ההיט השלימו הישג נדיר, כשניצחו את שתי הסדרות האחרונות של הפלייאוף בשבעה משחקים. ההיט הם אלופה ראוייה בכל קנה מידה. הקבוצה הכי מוכשרת בליגה, שנבנתה על בסיס שלישיית כוכבים (מה שכבר פחות נכון היום), וצוות מסייע ומשלים שתפור למידותיהם. אבל דבר מזה לא יכול היה לצאת לפועל אם ג'יימס לא היה נענה לאתגר. והיום הוא נענה לאתגר כמו שהוא לא נענה לו מעולם. היום הוא בא, ובשקט נפשי לקח מה שההגנה נתנה לו, מהטיפ אוף ועד לבאזר האחרון של העונה, וחיסל את היריבה בלי להניד עפעף. וזה משהו שאף פעם לא ראינו את ג'יימס עושה.

נכון, כבר ראינו אותו מנצח משחקים חשובים עם תצוגות ענק. אבל אם תחזרו למשחקים הגדולים ההם – מול הפיסטונס בגמר המזרח ב-2007, מול הסלטיקס בגמר המזרח בשנה שעברה ועוד – תיראו שהדרך בה ג'יימס עשה זאת הייתה שונה לגמרי מהיום. במשחקים ההם הוא ניצל את עליונותו ההיסטורית, כפה את רצונו, הלך לסל שוב ושוב, והשיג את מבוקשתו "על אפם ועל חמתם". בזעם. מול הסלטיקס קלע 8 מ-10 מהצבע. מול הפיסטונס קלע 5 פעמים בלייאפ או בדאנק ברבע האחרון ובההארכות. שזה מה שאנחנו תמיד מצפים, מחכים ומבקשים שיעשה. וכשזה קורה, כלשברון נכנס למצברוח מלחמתי ותוקפני ואגרסיבי במיוחד, הוא אחד השחקנים הכי מפחידים אי פעם.

אבל מה שהוא עשה היום היה מפחיד עוד יותר. כי התצוגה שלו היום הייתה "זנית". ואתם יודעים עם מי בדרך כלל הביטוי הזה מתקשר כשמדובר על NBA. במשחק הכי חשוב שהוא אי פעם שיחק, הוא לא בא לכפות את רצונו. הוא לא בא לרמוס ולדרוס. עם 3 מ-3 בצבע, הוא לא בא להשתולל ולפרק. בלי זעם. בשקט. הוא פשוט בא לחסל. לא עם תותחים כבדים, אלא עם זריקת רעל לצוואר. הידיים לא רעדו, ולא הזיעו. העיניים היו מפוקסות. הגוף לא נתן למחשבות להפריע. הבוקר הוא היה בתוך הרגע, חי אותו, והגיב למתרחש. לקח מה שנתנו, וביקש עוד. זו רמה של עליונות מנטלית שאף פעם לא ראינו מג'יימס. לרגע לא ראינו היום את ג'יימס הפאסיבי. לרגע לא ראינו היום את ג'יימס שמודע יותר מדי לסיטואציה, וכושל בפעולות פשוטות. וגם לא ראינו את ג'יימס החייתי, שדורך על היריבים שלו בדרך לטבעת.

היום ג'יימס הציג בפנינו לברון שאף פעם לא ידענו אם באמת קיים – הג'יימס המפחיד ביותר והטוב ביותר שיכול להיות. והוא עשה את זה על הבמה הלחוצה והגדולה מכולן. זו, יותר מכל דבר אחד שעשה עד היום, הופעה שמגדירה קריירה.

והנה אני כבר תופס את המושכות ומודיע: בואו לא נצפה מלברון ג'יימס שיהיה כזה בכל משחק קריטי. זה לא הגיוני לבקש את זה ממנו. בואו נרגיע, כולנו, את הציפיות מהאיש הזה, בפעם הראשונה בקריירה שלו. אחרי הכל, זה בחור שמגיל 16 דיברו עליו כעל כוכב ה-NBA הבא. בגיל 17 שידרו משחקי תיכון שלו מחוף לחוף. בגיל 18 הוא היה על השער של ספורטס אילוסטרייטד. בגיל 19 התחיל לעבוד כפרנצ'ייז פלייר ב-NBA. כל חייו התמודד עם הציפיות הכי גדולות בהיסטוריה, ועמד בזה בהצלחה. אז דווקא היום, כשהראה לכולנו שההתפתחות המנטלית שלו עוד לא הסתיימה ועדיין משתפרת ומתחזקת, הוא הרוויח את זה שפשוט נתייחס אליו כאל מי שהוא – שחקן היסטורי, שלפעמים פאסיבי מדי, לפעמים טועה, אבל בסוף מספק את הסחורה כמו ענק. בדרכים יותר מגוונות מכל שחקן שאי פעם ראיתי.

ארגון "בני ברית קנדה" באמצעות שופרו הרשמי העיתון "ג'ואיש טריביון", פותח חזית נוספת במאבק שהוא מנהל נגד הארגונים היהודיים הגדולים בקנדה.