שיירת גמלים של ערביי זרנוקה (מבוטא - זרנוגה) שחלפה בין כרמי ראשון לציון לנס ציונה עצרה ליד כרם ברחובות ואנשיה מילאו סלים בענבים. השומר שהבחין בכך דרש מהם להחזיר את הגניבה, אך הם בתגובה התנפלו עליו, היכו אותו וחטפו את נשקו. זה היה היום לפני 100 שנים.
ארבעה שומרים רכובים שהוזעקו למקום רדפו אחרי השיירה עד זרנוקה, שם תקפו אותם אנשי הכפר. כשבעים שומרים ואיכרים מרחובות נזעקו לעזרתם. בינתיים התארגנו מאות ערבים. עד מהרה הפכה הקטטה לאלימה - הונפו אלות, נורו יריות ואיכר מרחובות שניגש אל הערבים במטרה לתווך, נלקח בשבי. היהודים הסתערו וחילצו אותו מידי שוביו. אחד הערבים נורה ונהרג, הערבים נסוגו והיהודים חזרו למושבה ונערכו להגן עליה מפני התקפה צפויה. לשמע היריות, יצא מראשון לציון השומר שמואל פרידמן וחש לעזרה. בדרך תפסו אותו הערבים, המיתו אותו ביריות והתעללו בגופתו.
שני הצדדים - המושבה והכפר הערבי - פנו לשלטון בבקשה לקיים משפט . ידידים בישוב, שהכירו מקרוב את התנהלות השלטון, המליצו לאנשי המושבה לכרות ברית עם אנשי זרנוקה, אך הרחובותים הנסערים, סירבו בכל תוקף. אנשי הכפר העלילו, כי הם ראו כיצד משה סמילנסקי, מאיר גורודיסקי וברוך וינר רצחו את הערבי מכפרם. הלכך, שמעו אנשי המושבה בעצת יודעי דבר והעלילו על בריוני זרנוקה שהם רצחו את פרידמן, אחרת הם היו עלולים להפסיד במשפט.
דבר המשפט היכה גלים ברחבי הישוב בארץ ורבים פנו לסייע. החכם באשי, הרב בן ציון מאיר עוזיאל חי, שלח מכתב בו הביע צער על המקרה, הביע תמיכה במושבה וביקש להודיעו, אם המשפט מתנהל כראוי וכל הנאשמים נענשו. ארגון "השומר" דרש מהמושבה להיות מעורב במשפט זרנוקה, ובעיבוד תקנות השלום בין הצדדים לכשיהיו.
כבר למחרת התקרית, שבו פועלי זרנוקה לעבודה במושבה, כאילו כלום לא קרה. השומרים והפועלים דרשו מהאיכרים לגרש את הפועלים הערבים, אולם לא נענו בחיוב. חלק מאנשי המושבה סברו, כי כל התקרית הייתה מיותרת וכעסו על השומרים ש'בגלל אשכול ענבים' חוללו את כל המהומה. הדבר גרם לכעס רב בין הפועלים והשומרים ולמתח בינם לבין איכרי המושבה.
כשבועיים אחרי התקרית, תקפו ערבים את השומר
דוד לויתן, בעת ששמר בגבולה המזרחי של המושבה, באזור ה"באסה" (הביצה) שבגבול רמלה ופצעוהו למות. כנראה, כנקמה על מותו של הערבי ב"תקרית זרנוקה". כשרבו ניסיונות הגניבה, החליטו לתגבר את השמירה בכרמים. לויתן סירב לצרף אליו שומר נוסף, בטענה שנוח לו לשמור לבד. כפי הנראה טמנו לו אנשי זרנוקה פח, וירו בו למות. ללוויה נאספו ובאו רבים מפועלי יהודה, ואילו האיכרים הדירו רגליהם ולא באו לחלוק כבוד אחרון לנרצח. הדבר עורר עלבון וזעם בין המשתתפים, שאף קראו קריאות נגד אנשי המושבה: "מניין לפלחים כסף לרכוש נשק, אם לא מהמשכורת שהם מקבלים מהאיכרים? ומניין הם למדו את נוהגם של דרי-המושבה ושומריה אם לא תוך עבודתם במשקיהם שם?"
על-פי הארכיון לתולדות רחובות
[קישור]
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
