"בתיק זה - בהתייחס ל[שמואל] דכנר - הגענו לרמות גבוהות של אבסורד. שקרים, זיופים, מרמה והונאה הפכו לחלק בלתי נפרד מעדותו של דכנר, עד כי החלו להיראות כדבר טבעי, ברור מאליו ושגרתי ולהתקבל אפילו בהבנה", טוענים (יום ה', 6.2.14) סניגוריו של הלל צ'רני - עוה"ד גיורא אדרת, יפעת מנור-נהרי, אורן אדרת וגיל פרידמן - בסיכומיהם במשפט הולילנד. לדבריהם, במקום להרכין ראש ולהוציא מן התיק מסמכים מזויפים - המשיכה התביעה להתבסס עליהם.

לדברי ההגנה, המדינה שינתה חזיתות "ועשתה בעובדות ובראיות כבשלה - כחומר ביד היוצר". התיק החלה בטענות על אחוזי בנייה עצומים שניתנו בפרויקט הולילנד ועל מהירות שיא בה אושר, אך כאשר התברר שאין בכך אמת (בפרויקט ניתנו 400% בנייה ולא 1,200% כטענת דכנר ואישורו ארך חמש שנים) - עברה המדינה לטעון שכל סכום ששולם לדכנר לפני שנים רבות נועד לממן שוחד. ואולם, תזה זו עומדת בסתירה לטענות אחרות של הפרקליטות עצמה.

מדובר בתזה פסולה במשפט הפלילי ובגירסה חסרת היגיון הסותרת את העובדות, אומרים אדרת, מנור-נהרי ופרידמן. אפילו אם השופט דוד רוזן יקבע שדכנר שיחד עובדי ציבור או אישי ציבור - אין בכך כדי לקשור את צ'רני למעשים אלו. לנוכח העובדה שהפרויקט קיבל אחוזי בנייה מקובלים ואישורו לא זורז, הם ממשיכים, לא היה יכול צ'רני לחשוד אפילו שדכנר משלם שוחד.


"מחדלי חקירה חמורים"


ההגנה מאשימה את המשטרה והפרקליטות בשורה של מחדלי חקירה חמורים, ובהם העדר מומחה לתכנון ובנייה מצוות החקירה, הימנעות מעימותו של דכנר עם גרסאותיו המשתנות והסותרות, הימנעות מחקירת עדי מפתח והסתמכות על מסמכים שסיפק דכנר ואשר היה ברור שהם מזויפים.

הסיכומים עוסקים בהרחבה במסמך שכתב דכנר לצ'רני ביולי 2005, בו התייחס לתשלומיו "לנוגעים בדבר" ואשר בעקבותיו העביר לו צ'רני 300,000 שקל. לטענת התביעה, צ'רני הודה בחקירתו במשטרה שמדובר בשוחד אך ניסה לחזור בו. ההגנה אומרת, כי צ'רני קרא את המסמך בזמן אמת בעיניים תמימות, וכי חשב שמדובר בעובדיו של דכנר. ההודאה הנטענת לא הייתה ולא נבראה, אלא הייתה תגובה של צ'רני לאחר לילות רבים ללא שינה. יש להבין אותה רק כאישור שלו לכך שהעביר לדכנר כסף - ובזמן חקירתו הסכים עם החוקרים, כי אם מימן שוחד בלא ידיעתו, גם זו עבירה.

החלק האחרון של הסיכומים עוסק ביחסיהם של דכנר וצ'רני לאחר הפרויקט ובמיוחד בכתב הסחיטה. אדרת ומנור-נהרי טוענים, כי דכנר היה כבול בידי עורכי דינו, אמנון יצחקניא ואילן סובל, ונאלץ להפוך לעד מדינה כדי שיוכל להגיש את התביעה נגד צ'רני למרות שלמעשה רצה להתפשר איתו.

"עצם הניסיון לסחוט את הלל באמצעות סיפורי בדים מראה על פניו, כי טענתו הבסיסית של דכנר לפיה הלל שותף מראש לאישור כל סכומי השוחד כביכול, הינה שקרית לגמרי", מתייחסים הסניגורים לשקרים הרבים שבמסמך זה. "שהרי אילו ידע הלל את הנתונים, לא היה כל טעם לסחוט אותו בנתונים שקריים!".


"שיאים חדשים של שקר"


לדברי הסניגורים, "היינו מצפים מרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל להתייחס בחומרה לכתב סחיטה כזה שמוסתר על-ידי עד מדינה ועורכי דינו, היושבים ישיבות רבות מול פרקליט המדינה וצמרת משטרת ישראל, אך אלו התעלמו ממסמך זה ומנסיבות גילויו [בזמן החקירה] והדבר הביא את דכנר לשיאים חדשים של שקר וזלזול בשלטון החוק והפך אותו למושך בחוטים לאורך כל חקירת המשטרה, בה לא חשש לזייף צ'קים בתוך חדר החקירות וכאשר נתפס על חם הצליח לסובב את הדברים כך שקצין בכיר יתנצל בפניו.

"התנהגות זו המשיכה גם במהלך עדותו בבית המשפט, עת קצב בעצמו את זמן העדות וההיעדרויות, צרח ככרוכיה על הסניגורים החוקרים, העביר למאשימה מסמכים שקריים חדשים שיצר בעיצומה של חקירה נגדית, ועשה הכל על-מנת להשחיר את הנאשמים וסנגוריהם כדי 'לספק את הסחורה' עבור המאשימה".