אף שבשנת 2011 שיעור הנשים בכלל השירות הציבורי היה 64%, שיעורן בדרג הבכיר ביותר היה 32%-34%, בדרג השני 36% ובדרג השלישי - 39%-44%. ככל שהדרג בכיר יותר, שיעור הנשים בו קטן יותר. כך קובע (יום ג', 4.3.14) מבקר המדינה, יוסף שפירא.

במועד סיום הביקורת היו רק ארבע נשים בקרב 27 המנכ"לים של משרדי הממשלה, ובאוקטובר 2013 היו רק שש נשים מבין 30 המנכ"לים של משרדי הממשלה. הנתונים מצביעים על העדר ייצוג הולם של נשים גם בהנהלות משרדי הממשלה ובדרג השני, הכפוף במישרין למנכ"ל, שיעורן הוא כשליש בלבד, והוא נופל תמיד משיעורן בקרב עובדי המשרד - לרוב במידה ניכרת ביותר. בדרגים השלישי והרביעי אומנם הנשים הן מחצית, אולם חלקן קטן משיעורן בקרב כלל עובדי המשרד (למעט במשרד האוצר).

יודגשו הנתונים החריגים במשרד הביטחון ובמשרד לשירותי דת: במשרדים אלה אין ולו אישה אחת בדרג השני של התפקידים הבכירים, ובדרגי הניהול השלישי והרביעי שיעור הנשים הוא 36% ו-22% בהתאמה, אף שכמחצית מעובדי משרדים אלה הם נשים.


רק לצאת ידי חובה


בבתי החולים הממשלתיים הועסקו במועד הביקורת 3,100 רופאים, בהם 1,500 רופאות. הנתונים מצביעים על נפקדותן המוחלטת של נשים בתפקיד מנהל בית חולים בבתי החולים שנסקרו, ועל נוכחותן הדלה גם בקרב סגני המנהלים - מבין 21 סגנים רק חמש הן נשים. גם בהנהלות בתי החולים קיים רוב גברי מוחץ, ורוב הנשים המשולבות בהנהלות אינן נמנות עם הסגל הרפואי המקצועי, אלא ממלאות תפקידים בצוותים הסיעודיים או בתפקידי מינהלה. תת-ייצוג בולט של נשים קיים גם בסגל הניהול הרפואי הבכיר - בתפקידי ניהול בכירים של מערכים ותחומים, חטיבות ומחלקות - וחלקן של הנשים הוא 9% בלבד.

בשנים 1985 ו-2002 קיבלה הממשלה שורה של החלטות שמטרתן להביא לייצוג הולם של נשים בתפקידים בכירים בשירות המדינה. הממשלה הטילה על נציבות שירות המדינה ליישם את ההחלטות. הנציבות קיימה את החלטות הממשלה באופן חלקי בלבד, לכאורה כדי לצאת ידי חובה. היא ביצעה פעולות מועטות וסמליות, טכניות במהותן, ולא קיימה מנגנוני מעקב ואכיפה. נציבות שירות המדינה קבעה סף תחתון לייצוג הולם של נשים בדרגות עליונות, אלא שהיא לא קבעה מתי יהיה צורך לעדכנו ובפועל היא לא עדכנה אותו.

הנציבות אף הציגה נתונים באופן מגמתי ומטעה שיצר אשליה כאילו המצב טוב מכפי שהוא באמת וכי יש מגמה של שיפור. עקב כך לא הובאו לידיעת הממשלה, הכנסת והנהלות המשרדים נתונים שבכוחם להשפיע על עיצוב המדיניות הלאומית בנוגע לשילוב נשים בתפקידי מפתח בארגונים, ואפשרה קבלת החלטות שאינן נגזרות מהמצב לאשורו.

בשנת 1993 תוקן חוק החברות הממשלתיות, ונקבעה חובת ייצוג הולם של בני שני המינים בדירקטוריונים; ב-2007 היה שיעור הנשים בדירקטוריונים אלו 33% בלבד. במרס 2007 החליטה הממשלה, כי השרים ימנו לדירקטוריונים מבני המין שאינו מיוצג באופן הולם עד להשגת ייצוג בשיעור 50%, וכי המהלך יושלם בתוך שנתיים. למרות זאת, בסוף 2012 רק ב-76 מ-113 הדירקטוריונים של החברות הממשלתיות התקיים ייצוג הולם.

בדצמבר 2012 כיהנו 59 יושבי ראש בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות, בהם 49 גברים ורק 10 נשים (17%); מבין 22 יושבי הראש של הדירקטוריונים בחברות הגדולות, רק שתיים היו נשים (9%). ב-68 החברות הממשלתיות שבהן כיהנו מנכ"לים, הייתה הגמוניה גברית מוחלטת.


דפוסים מובנים של אפליה


בחברות הממשלתיות שנבדקו היה שיעור נמוך ביותר של נשים בדרגי הניהול הבכירים, ושיעורן נפל במידה ניכרת משיעורן בקרב כלל העובדים בארגון. בתע"א היו הנשים 16% מכלל העובדים, אך לא הייתה אף אישה בשני דרגי הניהול הבכירים (40 מנהלים), ורק אחת בדרג השלישי (43 מנהלים). בחברת החשמל היו הנשים 19% מכלל העובדים, אך רק אישה אחת מבין 29 חברי ההנהלה, אף אישה בדרג הניהול השני ורק תשע מתוך 95 המנהלים בדרג השלישי והרביעי; בשנים 2011-2010 קודמו 18 גברים לתפקידים בכירים בחברה ואף לא אישה אחת.

"מספרן הזעום של הנשים המשמשות יושבות ראש דירקטוריונים, מנכ"ליות של חברות ממשלתיות ומנהלות בכירות בהם מצביע על תרבות ארגונית מושרשת בעלת דפוסים מובנים של אפליית נשים ועל הצורך הדחוף בהסדרת הנושא", קובע שפירא.

במשטרת ישראל משרתים 27,500 שוטרים, 23% מהם נשים. ייצוג הנשים בתפקידים בכירים הוא נמוך ביותר, ובדרגים מסוימים אין להן ייצוג כלל. ממצאי הביקורת מעלים חשש, כי בצמרת המשטרה לדורותיה שוררת תרבות מושרשת של אפליית נשים, ולכן היא עיוורת לקיומם של חסמים מהותיים המונעים את קידומן של נשים לתפקידים בכירים, ואשר לפחות חלקם נעוצים בהשקפות ובתפיסות של העומדים בראשה. עם זאת, בעקבות הביקורת הורו השר יצחק אהרונוביץ' והמפכ"ל יוחנן דנינו להתחיל מיד בטיפול בנושא.