מחלוקת בעליון: האם על עיתונאי לעדכן מיוזמתו? <br>

שופטי בית המשפט העליון חלוקים בשאלה האם על אמצעי תקשורת לפרסם מיוזמתו עידכון בעניין שבמקורו פגע בשמו הטוב של מושא הפרסום, גם אם עמדו לו ההגנות שבחוק לשון הרע. המחלוקת כלולה בפסק הדין בהרכב המורחב בפרשת סרן ר' נגד אילנה דיין (יום ה', 18.9.14).

לדעת הנשיא אשר גרוניס, לפרסום עידכון או תיקון לפרסום שלא היה בגדר אמת, לא תהיה השפעה על תחולת הגנת אמת הפרסום, כיוון שלא יהיה בכך כדי לשנות את אמיתות הפרסום שנעשה. לעומת זאת, לפעולות אלה עשויה להיות חשיבות בגדרי הגנת תום הלב.

"ראוי כי מפרסם אשר נודע לו כי הדבר שפרסם איננו נכון, יתקן את הרושם הפוגע והשגוי שיצר. גם פרסום עידכון בדבר ההתפתחויות הרלוונטיות לסוגיה שפורסמה במקור ואשר עשויות לרכך את הפגיעה שנגרמה בשמו הטוב של מושא הפרסום, יהא, ככלל, מהלך מבורך. עם זאת, איני סבור כי יש לקבוע כי קיימת חובה גורפת לעשות כן", אומר גרוניס. הוא מנמק זאת בכך שלרוב יעדיף מושא הפרסום שלא יתפרסם עידכון, שרק יסב שוב את תשומת הלב אליו.

עוד אומר גרוניס, כי הטלת חובת עידכון או תיקון ללא בקשת מושא הפרסום, עלולה להטיל על אמצעי התקשורת חובה כבדה מדי של מעקב פעיל אחרי ההתרחשויות. התוצאה עלולה להיות אפקט מצנן, בדמות סכנה שהם יימנעו מלפרסם פרסומים - ולכן חובה כזו עלולה לפגוע בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.

עוד אומר גרוניס, כי כאשר הפרסום המקורי משמש בסיס לפרסום נוסף, אשר נעשה לאחר עריכה של הפרסום הראשון, הרי שמדובר למעשה בפרסום חדש לגביו חלים הכללים הנוגעים לכל פרסום שכזה. "משמעות הדבר עשויה להיות, למשל, כי המפרסם יידרש לאַמת מחדש את העובדות שביסוד הפרסום ולהתעדכן בהתפתחויות שאירעו מאז הפרסום הראשון על-מנת שייחשב כמי שעמד בסטנדרט העיתונאות האחראית".


שאלה של זמינות



השופטת בדימוס עדנה ארבל מסכימה שאין להטיל על אמצעי התקשורת חובה לבצע פרסום או תיקון, אך קיימת חשיבות רבה בעשיית הדבר גם בלא פנייה של מושא הפרסום. "יש בכך הן הגנה על שמו הטוב וכבודו של הנפגע, והן הגנה על האינטרס הציבורי בדבר חשיפת האמת במסגרת התנהלותה של עיתונאות אחראית המבקשת לזכות את הציבור במידע אמין וחשוב", היא אומרת, ומוסיפה שבמקרים המתאימים יש לברר מהי עמדתו של מושא הפרסום בנושא זה.

לדעת השופט ניל הנדל, "במצב בו הנפגע רוצה למשל לפרסם את זיכויו או את סגירת התיק נגדו - על המפרסם להיעתר לו. חובה זו נובעת מעצם הבקשה. אפילו אם הכתבה הראשונה הייתה קצרה, ולא זכתה לכל הד ציבורי - עמדת הנפגע מחייבת את המפרסם". לעיתים קיימת חובת עידכון כנגזרת של חובת תום הלב, ממשיך הנדל, אך מדובר בנסיבות מורכבות, ובין היתר ניתן לבקש את תגובת הנפגע.

השופט יורם דנציגר מצטרף לעמדתה העקרונית של ארבל, לפיה "הימנעותו של מפרסם מלפרסם - ביוזמתו - מידע על-אודות התפתחויות משמעותיות בפרסום אשר היווה לשון הרע עשויה בנסיבות מסוימות לשלול מאותו מפרסם את הגנתו של סעיף 15(2) לחוק". לדבריו, "ככל שהמידע המצדיק עידכון או תיקון זמין יותר למפרסם, כך תפחת 'סבירותה' של ההחלטה שלא לפרסם עידכון או תיקון".

השופט יצחק עמית מצטרף לעמדתם של חבריו הסבורים, כי בנסיבות המתאימות, קיימת חובת עידכון עצמאית במסגרת הגנת תום הלב, אף מבלי שהדבר נדרש על-ידי הנפגע. לכל הפחות, הוא אומר, חובה על המפרסם לפנות לנפגע על-מנת לברר אם הוא מעוניין בעידכון שכזה - כחלק מהזכות לשם טוב של הנפגע ונוכח האינטרס החברתי שהציבור יקבל מידע מהימן ועדכני.

סוגיה נוספת הנדונה בפסק הדין היא, האם קיומו של הליך משפטי שולל את הגנת תום הלב. בית המשפט העליון משיב בשלילה על שאלה זו, כאשר גרוניס מצטט בהסכמה את דבריו של המשנה לנשיא בדימוס, אליעזר ריבלין: "קיומו של הליך תלוי ועומד אינו יכול להוביל, כשלעצמו, למסקנה כי אין בכתבה עניין ציבורי. קביעה שכזו הייתה מוציאה מגדר ההגנה פרסומים מותרים ומונעת דיון בשאלות שיש בהן עניין לגיטימי לציבור - וכך פוגעת בחופש הביטוי ובעקרון פומביות הדיון".

השופט סלים ג'ובראן הסכים, אך העיר שאם פרסומו של תחקיר מתנגש עם איסור פלילי על פרסומו (כגון איסור הסוביודיצה) - ודאי שלא תעמוד למפרסם הגנת תום הלב.