חמישה שמאים הכינו שש שמאויות שונות על אותה קרקע, כאשר הפער בין הגבוהה ביותר לנמוכה ביותר עומד על קרוב לפי 20. כך עולה (יום ג', 31.5.15) מהחלטה של שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.

מדובר בקרקע בחדרה שהייתה שייכת לחברת פרדסי כפר ברנדייס, חברת מטעי קולומביה ומרים מצקין, ואשר נמכרה לחברת הבנייה י.ח דימרי לאחר שינוי ייעודה. עקב כך, נוצרה חבות בתשלום היטל השבחה לעיריית חדרה, וכלשונה של ברק-ארז - "מרבה שמאים מרבה שומות, וממילא גם מרבה מחלוקות". ואלו היו השומות השונות:

• גדי דגני, אשר פעל עבור העירייה, העריך את שווי הקרקע ב-35.5 מיליון שקל.

• אביב גלעד וישי שפאן, אשר נשכרו בידי דימרי, העריכו את שווי הקרקע ב-3 מיליון שקל - ההערכה הנמוכה ביותר.

• גדעון גולדשטיין המנוח העריך את הקרקע עבור מצקין ב-4 מיליון שקל.

• אריה אריאל, אשר מונה כשמאי מכריע לבקשתה של דימרי, העריך תחילה את שווי הקרקע ב-58 מיליון שקל - ההערכה הגבוהה ביותר.

• לאחר שחברת דימרי הפנתה את תשומת ליבו לטעויות שנפלו בהערכתו, תיקן אותה אריאל והעמיד את השווי על 34 מיליון שקל.

• נאוה סירקיס מונתה כשמאית מכריעה לבקשתה של מצקין והעריכה ששווי הקרקע הוא 19.6 מיליון שקל.

הנתונים מופיעים בהחלטתה של ברק-ארז לדחות את ערעורם של המוכרים על החלטת ועדת הערר, לפיה הנושא כולו יועבר לשמאי מכריע אחד - סירקיס אם הצדדים יסכימו, ואחר אם לא תהיה הסכמה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המוכרים וברק-ארז קבעה שאין מקום לדיון בנושא בגלגול שלישי.

ברק-ארז מוסיפה: "במבט הצופה פני עתיד אציין כי הלקח הברור שעולה מהבקשה דנן הוא כי במקרים שבהם קיימים כמה חייבים בתשלום של היטל השבחה בגין אותה חלקת מקרקעין, ככלל, נודעת עדיפות למינויו של שמאי מכריע אחד באופן שימנע מראש מצב של שומות סותרות כמו בענייננו. קיומן של שומות סותרות ביחס לאותם מקרקעין, לאותו מועד קובע ואף לאותם בעלי זכויות, במסגרת הליכים של שומה מכרעת, חותר תחת התכלית של שוויון בגבייתם של תשלומי חובה, וממילא גם באמון הציבור בהליכים אלה. על כן, יש להימנע ממנו ככל הניתן".

ברק-ארז חייבה את בעלי הקרקע בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. את הבעלים ייצג עו"ד פטריק אלבז, ואת הוועדה המקומית חדרה - עו"ד יורם חן.