מחלוקת בין שני בתי משפט מחוזיים בשאלת אורך התקופה בה ניתן לאשפז עבריינים חולי נפש. בעוד בית המשפט המחוזי בחיפה פסק לאחרונה פעמיים שניתן להורות על אשפוז הקצר מתקופת המאסר המירבית בגין אותה עבירה, סבור בית המשפט המחוזי בירושלים שאין לו שיקול דעת בנושא.

המחלוקת היא בפרשנות סעיף 15(ד1) לחוק טיפול בחולי נפש, המסמיך את בית המשפט להורות על אשפוזו של עבריין הלוקה בנפשו. "תקופת האשפוז או הטיפול המרבית לא תעלה על תקופת המאסר המירבית", נאמר בהמשך הסעיף.

שופטות בית המשפט המחוזי בחיפה, רונית בש ואורית וינשטיין, דחו בנפרד את טענת המדינה, לפיה אין להן שיקול דעת בקביעת אורך תקופת האשפוז. לדעת המחוזי בחיפה, פרשנות כזו נוגדת את לשונו הפשוטה והברורה של החוק, המגביל את תקופת האשפוז רק מלמעלה ולא מלמטה.

לעומת זאת, בית המשפט המחוזי בירושלים פסק באותם ימים ממש (3.11.15), כי מדובר בהוראה שלא ניתן לסטות ממנה. השופט צבי סגל אומר, כי למרות שקשה להניח שהמחוקק רצה לשלול מבית המשפט את שיקול הדעת, זהו המצב בשל נוסח החוק. לדבריו, מתן אפשרות להגביל את האשפוז תביא להתדיינויות מיותרות ולסרבול הדיון, בעוד שמטרתו של החוק בנקודה זו היא לחסוך בדיונים מיותרים.

סגל סבור, כי לשון החוק אוסרת על בית המשפט לקבוע תקופת אשפוז שתעלה על תקופת המאסר המירבית הקבועה לעבירה שביצע חולה הנפש - ולא מאפשרת לו להסתפק בתקופה קצרה יותר. הוא מציין, כי בזמן מתן צו האשפוז אין בידי בית המשפט מידע על הזמן שיידרש להחלמתו של העבריין. השופט בן-ציון גרינברגר הסכים עם סגל, באומרו שזו הפרשנות הסבירה של החוק ושאכן יש למנוע טיעונים מסורבלים לפני קביעת משך האשפוז.

סגן הנשיא משה דרורי סבר בדעת מיעוט, כי בית המשפט איננו "כתבן" ואין לחשוש שמא יישמעו טיעונים ארוכים בנוגע לתקופת האשפוז, שכן מדובר בזכויות אזרח בסיסיות. הוא מדגים: העונש המירבי על סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה הוא 20 שנות מאסר, אך על זריקת אבן העונש בפועל היה לכל היותר שנת מאסר; לא ייתכן שעבריין חולה נפש יאושפז לתקופה ארוכה פי 20 מזו שהיה מרצה במאסר.