משפחת שרון לא תקים מתקן סולארי לייצור חשמל בחוות השקמים, והיא איבדה 8.5 מיליון שקל שהשקיעה בה. שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, קבעה (יום ב', 14.11.16) שההחלטה שאיפשרה להקים את המתקן הייתה בלתי חוקית.

בשנת 2012 קבעה רשות מקרקע ישראל, כי לא ניתן יהיה להקים מתקנים סולאריים באדמות חקלאיות, ועקב כך נדחתה בקשתם של עומרי שרון וגלעד שרון להקצות קרקע בחוות השקמים למטרה זו. למרות זאת, המשיכה משפחת שרון להשקיע במתקן, וכאמור השקעותיה הסתכמו ב-8.5 מיליון שקל.

ביולי 2014 אישרה מועצת מקרקעי ישראל החלטה ולפיה בתנאים מסוימים ניתן יהיה להקים מתקן סולארי על קרקע חקלאית. בפועל, ההחלטה נתפרה אך ורק למידותיה של חוות השקמים, ובניגוד למקובל חלה רטרואקטיבית. יו"ר המועצה דאז, השר אורי אריאל, אישר את ההחלטה. אולם היועץ המשפטי דאז יהודה וינשטיין, הורה לשר האוצר דאז יאיר לפיד, שלא לחתום עליה.

הנושא הגיע לפתחו של בג"ץ בעתירות מנוגדות של משפחת שרון ושל התנועה לאיכות השלטון. ברון קובעת, כי החלטת המועצה הייתה בלתי חוקית, לא קדם לה דיון של ממש ולא נמצא גורם כלשהו שייהנה ממנה מלבד משפחת שרון. ברון מצטטת את דבריו של מנכ"ל משרד החקלאות דאז, רמי כהן [אחד החשודים בפרשת ישראל ביתנו - א.ל], ולפיהם חקלאים נוספים יוכלו להשתמש בהחלטה זו - אך אומרת שלא היה להם יסוד. "על שיקול הדעת שהפעילה המועצה מעיב צל כבד של היעדר טעם ראוי לסטייה ממדיניות קודמת ואיזון לקוי בין השיקולים השונים, ממנו לא ניתן להתעלם", קובעת ברון.

לאור כל זאת, ממשיכה ברון, צדק וינשטיין כאשר הנחה את לפיד שלא לחתום על ההחלטה. היא מזכירה, כי להנחיות היועץ המשפטי לממשלה יש מעמד מעין-שיפוטי כלפי הרשות המינהלית, ולכן אין יסוד לטענתה של משפחת שרון ולפיה וינשטיין או לפיד חרגו מסמכותם. עוד עומדת ברון על חוסר התקינות בכך שכאמור, בניגוד למקובל, החלטת המועצה חלה גם רטרואקטיבית - וגם כאן, רק על משפחת שרון. המועצה נזקקה להסמכה בחוק כדי שההחלטה תהיה רטרואקטיבית, ולא הייתה לה הסמכה כזאת, מציינת ברון. זאת ועוד: מאחר שכמות החשמל שתונפק במתקנים אלו היא מוגבלת, הרי שמתן האישור למשפחת שרון פגע באחרים שהיו מעוניינים בכניסה לתחום.

ברון דוחה את טענת שרון, לפיה הסתמכו על הרשויות בהשקעה במתקן. "קשה עוד יותר לקבל טענת הסתמכות מצד מי שהשקיעה מיליוני שקלים בהקמת המתקן, בשעה שכבר ידוע לה שרמ"י אינה מאפשרת את הפעלתו", היא אומרת. ואילו רשות החשמל הבהירה לאחים, כי הסכמתה של רמ"י היא תנאי למתן רשיון ההפעלה למתקן. היא מוסיפה: "כשעסקינן בחווה בשטח כה גדול כדוגמת חוות השקמים, שבעליה אינם מחויבים להתגורר בשטחה, הכף אינה נוטה לכיוון מתן הטבות מהמדינה על-מנת לאפשר אפיקי תעסוקה חלופיים במקום העיסוק בחקלאות".

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין מעיר, כי פרשה זו מצדיקה את הדימוי שיצא לישראל כמדינת פרטאץ ומוסיף בציוניות שנראה שיש להוסיף לכך את המילים - "אם לא למעלה מזה" - ככותרת סיפורו הידוע של י.ל פרץ. לדברי רובינשטיין, "מדברי חברתי מתגלה אפוא, באופן מדאיג בלשון המעטה, תמונה קודרת של קבלת החלטות בגוף שכבר כשל בעבר. לתועלת הקורא שאינו בקי ברזי המשפט, הנה בפשטות: הכשרת מתקן פרטי לייצור חשמל, שלא צלחה בדרך המקצועית הישרה, חישבה להתקבל בהחלטה של מועצת הרשות בהליך פגום, תוך שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה והיועץ המשפטי לרשות היו כקליפת השום בעיני המועצה".

השופט יצחק עמית הסכים עם ברון ורובינשטיין, באומרו: "יש לזכור שהורתו של המתקן בחטא הקדמון של "נעשה ונשמע", כאשר הפנייה לרמ"י כבעלים של הקרקע, נעשתה רק בשלב מאוחר". משפחת שרון חויבה בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. את משפחת שרון ייצגו עוה"ד צבי אגמון, ישראל עטר וקירה לרנר; את התנועה לאיכות השלטון ייצגו עוה"ד צרויה מידד-לוזון, מיקה שינוק-קרטן ותומר נאור; ואת המדינה, שהתנגדה למתן ההיתר למשפחת שרון - עוה"ד תדמור עציון וראובן אידלמן.