בית המשפט העליון מרחיב (יום ד', 15.3.17) את חובת הגילוי בדוחות מיידיים המוטלת על חברות ציבוריות. השופטת אסתר חיות קובעת לראשונה, כי תאגיד ומנהליו לא יעמדו בחובת הדיווח גם במקרה של עצימת עיניים, ולא רק במקרה של זדון. לצד זאת, דוחה חיות את הגישה לפיה יש להרחיב את האחריות על אי-גילוי כך שתחול גם על מקרים של רשלנות.

חברות ציבוריות מחויבות לדווח מיידית לציבור, לרשות ניירות ערך ולבורסה על "מידע מהותי" הנוגע אליהן. הכוונה למידע שיש לו "השפעה מהותית" על ענייניה של החברה - מונח עמום שבתי המשפט יוצקים לו תוכן בכל מקרה לגופו, מציינת חיות. השאלה העיקרית בה דן פסק הדין הנוכחי היא מתי מוחזק התאגיד כמפר
את חובת הדיווח המיידי.

עד כה קבעה הפסיקה, כי יש להראות שהמידע היה בפועל בידי התאגיד והוא נמנע מלדווח עליו. אולם חיות מאמצת את עמדתה של רשות ניירות ערך וקובעת, כי גם מקרה של עצימת עיניים יהווה הפרה של חובה זו. לדברי חיות, ניתן להסיק הרחבה זו גם מתקנות הדיווח על-פי חוק ניירות ערך, וגם מהקשה לדין הפלילי הרואה עצימת עיניים כשווה לידיעה ממש.

לגבי משמעותו של המושג "עצימת עיניים", מצטטת חיות את דבריו של השופט יצחק אנגלרד: "'עצימת עיניים' מצויה בין ידיעה
בפועל לבין אי-ידיעה רשלנית. כלומר, כשאדם עצם את עיניו מלראות או אטם את אוזניו מלשמוע, הוא נחשב כיודע את אשר לא חפץ לדעת בשל חששו לדעת... אין הדבר כך, שעה שאדם לא ידע דבר ולא חשש מלדעתו, אך היה יכול לדעת את הדבר לו נהג כאדם סביר.

"...עם זאת הגבול בין הדרגה הנמוכה של 'עצימת עיניים' לבין
הדרגה העליונה של אי-ידיעה רשלנית הוא דק מאוד, ואין פלא כי במקרי גבול עשויים להיווצר חילוקי דעות בדבר סיווגה של התנהגות ספציפית של אדם".

חיות מוסיפה: "נוכח התכליות שאותן מיועדת חובת הדיווח המיידי
להגשים, קרי - הגנה על המשקיעים, שמירה על יעילות שוק ההון והממשל התאגידי והצורך למנוע התנהגות מניפולטיבית של נושאי המשרה בתאגיד - מן הראוי לאמץ גם לעניין ידיעת התאגיד המקימה חובת דיווח מיידי את הפירוש לפיו 'ידיעה' - גם 'עצימת עיניים' של מי מנושאי המשרה במשמע.

"תוצאה אחרת חוטאת בעיני לתכליתו של הדיווח המיידי וחמור מכך - יש בה כדי לכרסם במהימנות הדיווחים, משום שהיא משלימה עם העדר פעולה לבירור עובדות מהותיות על-מנת לחמוק מגילוי, גם במצבים שבהם העדר הפעולה מתאפיינת בעצימת עיניים ואטימת אוזניים בשל החשש לדעת".

כאמור, חיות דוחה את הגישה לפיה ניתן להטיל על התאגיד אחריות גם במקרה של רשלנות - כאשר יכול היה וצריך היה לדעת על המידע הטעון דיווח, אך לא עשה זאת. לדבריה, גישה זו מותחת את מושג ה"ידיעה" אל מעבר לגבולותיהן של תקנות הדיווח, ותטיל על נושאי המשרה גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה.

חיות דחתה את ערעורו של רועי ברנדיס על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת רות רונן) לדחות את בקשתו לאשר תביעה ייצוגית נגד בבילון, בטענה שלא דיווחה בשנת 2013 על חילוקי דעות מהותיים עם חברת יאהו. חיות מדגישה, כי היא דוחה את הבקשה מנימוקים שונים מאלו של רונן, שכן לדעתה אין לייחס לבבילון ומנהליה - ובראשם נועם לניר - עצימת עיניים לגבי מידע זה.

ברנדיס חויב בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. השופטים דפנה ברק-ארז ומני מזוז הסכימו עם חיות. את ברנדיס ייצגו עוה"ד עמית מנור ויוקי שמש; את בבילון ומנהליה ייצגו עוה"ד דוד זילברבוים, יפעת מרום, אור נוי ולירון ליברמן; ואת היועץ המשפטי - עוה"ד ליאב וינבאום ושלמה כהן.