גזבר קדימה לשעבר, רו"ח איציק חדד - המואשם בגניבת 2.25 מיליון שקל מכספי המפלגה - ניסה להלך אימים על השופטת דניה קרת-מאיר, הדנה בסכסוך אזרחי בינו לבין רו"ח מוטי מימון, שהיה רואה החשבון של המפלגה ועומד לדין לצידו. כך קובעת (6.4.17) נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור.

החלטתה של נאור מתארת ניסיון יוצא דופן של חדד לפסול את קרת-מאיר, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, תוך שימוש במייל עלום משנת 2010 ש"נחת" במפתיע כביכול על שולחנה של קרת-מאיר בפברואר השנה. נאור דחתה את ערעורו של חדד על החלטת קרת-מאיר שלא לפסול את עצמה ואף חייבה אותו בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל - סכום יוצא דופן בבקשות פסילה.

מימון ורוני בבילן ביקשו מבית המשפט לקבוע, כי חדד מחזיק בנאמנות עבורם במניות בחברת מגדלי הסוחט במודיעין. בהליך מקביל טענו השניים, כי הוא הוציא מהחברה מיליוני שקלים שלא כדין. ההליך הפלילי נגד חדד ומימון הועבר בחודש שעבר לגישור בפני השופט בני שגיא לאחר שהנאשם השלישי, חנוך חזין, הגיע להסדר טיעון לפיו ייגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות.

תחילתו של סיפור הפסילה במעטפה חומה פתוחה, ללא שמות הנמען והשולח, שמצאה קרת-מאיר על שולחנה ב-15 בפברואר - חמישה ימים לאחר שקיבלה החלטה בנוגע לסעד ביניים בתיק. בתוכה הייתה תכתובת דוא"ל מנובמבר 2010 שנשלחה כביכול אליה ובה נאמר: "ד"ש חם מאבי ומתנצלת שאני שולחת אליך וזאת מכיוון שאין לי את המייל של דניס" - יועץ הביטוח דניס מאיר, בעלה של השופטת.

מהתכתובת השתמע כביכול, כי סיון לביא ואייל ביגון הציעו למאיר להשקיע בחברת קולפלנט בה עבדו. כלל חיתום, בה שימש מימון כדירקטור, הייתה החתם בהנפקה של חברה זו. חדד טען, כי המייל נשלח עבור קרת-מאיר לאמרכלית בית משפט השלום בתל אביב, דניאלה קרני, המיודדת עם מימון. לדבריו, הוא עצמו קיבל את המייל ממימון וגילה אותו במקרה אגב טיפולו בסכסוך עם האחרון. לדברי חדד, מימון העביר את המייל לעו"ד אביהו הראל, שהעיד מטעם מימון בפני קרת-מאיר.

לדעת חדד, בכל אלו היה כדי לחייב את קרת-מאיר לפסול את עצמה. אגב כך, הוא גם הטיח עלבונות והאשמות בעו"ד ארז ללקין, בא-כוחם של יריביו. חדד גם ניסה למנוע מהתובעים לראות את המייל, בטענה שיש עליו חיסיון. עם זאת, הוא לא הגיש כנדרש תצהיר לתמיכתה בטענותיו. מימון ובבילן מצידם הכחישו בתצהיריהם כל היכרות קודמת עם קרת-מאיר או עם בעלה וכל קשר לאותו מייל.

קרת-מאיר ציינה בהחלטתה, כי רק בהמשך אותו יום ראתה שחדד מבקש לפסול אותה על בסיס אותו מייל. היא גם אומרת כי חדד הגיש את הבקשה בעצמו ולא באמצעות עו"ד עדי זונדר המייצגת אותו בתיק, ונימק זאת בכך שזונדר חששה להתעמת עם קרת-מאיר משום שהיא מופיעה בפניה בתיקים נוספים. לגופו של עניין הבהירה קרת-מאיר, כי מעולם לא ראתה מייל זה, אין היא מכירה את האנשים המוזכרים בו ואת הראל ומימון ראתה לראשונה באולמה. היא גם הזכירה, שהיא שופטת במחוזי מאז 2002 כך שאינה מכירה את אמרכלית בית משפט השלום, שאת שמה שמעה לראשונה בבקשת הפסילה.

בהחלטתה לדחות את ערעורו של חדד, אומרת נאור כי הוא היה זה ששלח את המעטפה העלומה ללשכתה של קרת-מאיר. "השימוש בטקטיקה של הגשת 'מעטפה סגורה לעיונו של בית המשפט', בין חתומה ובין אם לאו, ללא ציון שם השולח ואף לא שם הנמען עליה, ללא
ציון מספר תיק בית משפט, במקביל להגשת בקשת הפסלות, הוא תמוה לשון המעטה, ונועד להלך אימים על בית המשפט ולהביכו. לכך אין לתת יד; העלאת תהיות על-ידי המערערת לגבי נסיבות פתיחת המעטפה בבית המשפט ואף העלאת החשד כי יש בנסיבות אלה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים כלפיה היא בבחינת 'חטא על פשע'", קובעת נאור.

נאור גם מזכירה מקרים קודמים, בהם בעלי דין תפרו עילות פסילה לשופטים, ובכך רומזת שזה מה שאירע גם כאן. היא מקבלת את גרסתה של קרת-מאיר בנוגע להעדר כל קשר למייל ולשמות שעלו בו ומוסיפה: "במידה שתוכנו של המייל היה מגיע לידי השופטת, והיא או בן זוגה היו מתייחסים לכך - היה חייב להיות לכך ביטוי בספרי החברה וניתן היה להתייחס לעובדה זו לגופה. מכל מקום, העובדה שנשלח מייל כאמור בשנת 2010, הרבה לפני הגשת התביעה, היא כשלעצמה, אינה מקימה עילת פסלות נגדה".

לדברי נאור, "לא היה מקום להגיש בקשת פסלות על בסיס אותו
מייל עלום שכלל לא הגיע ליעדו. 'שליפת' המייל בעקבות ההחלטה בבקשה לביטול סעדים זמניים מעוררת, למצער, אי-נחת. ממילא, היה מקום לדחות את הטענות שהועלו באשר לקיומה של עילת פסלות נוכח תוכנו של המייל. משכך, דין הטענה להידחות גם כעת".