נאשם הודה והורשע בשנת 2010 בהחזקת נשק שלא כדין - אך בית המשפט העליון ביטל (יום ג', 25.6.19) את הרשעתו לאחר שהתברר, כי אדם אחר הוא שביצע את העבירה.

אסף לובין הואשם בנובמבר 2010, בכך שחודש קודם לכן הוא החזיק בתקרה של חדר המקלחת, בדירתו בתל אביב, רימון הלם מסוג M7290 השייך לצה"ל. המדינה ייחסה לו החזקת נשק שלא כדין - עבירה שהעונש המירבי עליה הוא שלוש שנות מאסר. כתב האישום הוגש באמצעות עו"ד הדס פתל, שהייתה אז עוזרת לפרקליט מחוז ת"א (פלילי).

חודש לאחר מכן הודיעו הצדדים לבית משפט השלום בתל אביב, כי הגיעו להסדר טיעון. לובין - אשר יוצג בידי עוה"ד דוד יפתח (מהמובילים בתחום הפלילי) ודן ענבר - הודה בעבירה אשר יוחסה לו, נקנס ב-2,500 שקל ונדון גם למאסר על תנאי בן שישה חודשים.

יפתח אמר בטיעונים לעונש, כי "רב הנסתר על הנגלה בתיק הזה" וכי ההסדר הושג עוד לפני הגשת כתב האישום. השופטת הדסה נאור שאלה מדוע לובין החזיק את הרימון, ויפתח השיב: "זה הוחזק בדירה. זו החזקה של הרימון והוא מקבל את העונש". נאור אישרה את ההסדר, תוך שהיא מציינת ש"לא הובהר לי מה היו הנסיבות בהן הוחזק הנשק בידי הנאשם". המדינה לא יוצגה בדיון, בשל שביתת הפרקליטים שהייתה אז בעיצומה.

ואולם, היום התברר שהייתה זו הודאת שווא, וכי היה יסוד לתמיהותיה של נאור לגבי נסיבות האירוע. לובין הגיש - שוב באמצעות יפתח - בקשה למשפט חוזר. לדבריו, אשתקד הודה אדם אחר - במסגרת הליך שונה - שהוא אשר הטמין את הרימון בחדר האמבטיה, ללא ידיעתו. המדינה הסכימה שמדובר בנסיבות המצדיקות משפט חוזר, ואף הסכימה לזכות מיד את לובין - אשר מצידו ויתר על השבת הקנס ששילם.

שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, קבע בהחלטתו: "בהינתן הסכמת הצדדים ובהעדר תועלת בנסיבות העניין בקיום משפט חוזר, הנני מורה על זיכוי המבקש מהעבירה של החזקת נשק בה הורשע בהליך מושא הבקשה". את המדינה ייצג המנהל היוצא של המחלקה הפלילית בפרקליטות, עו"ד ג'ואי אש.

התיקים המשפטיים אינם מראים האם לובין טען מלכתחילה שהרימון הוטמן בדירה שלא בידיעתו, והאם נעשו פעולות חקירה כלשהן כדי לבדוק האם הוא עצמו הטמין אותו (למשל: בדיקת טביעות אצבעות על הרימון). כמו-כן, לא ברור מדוע המדינה עצמה לא יזמה הליך לזיכויו של לובין, בהינתן העובדה שהיא ידעה מיד ומכלי ראשון על הודאתו של האחר בהטמנת הרימון - בתיק שהיא ניהלה. מן הצד השני, לא הוסבר מדוע לובין הסכים להודות בעבירה שלא ביצע; סביר להניח שהוא השתכנע, כי הודאה וקנס עדיפים לו על פני הרשעה ועונש חמור משמעותית. נאור ציינה, כי העונש שבהסדר "אינו עומד ברמת הענישה המקובלת".