סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, אברהם אליקים, שגה בצורה משמעותית כאשר הקל מאוד בעונשו של מי שסייע למחבל שביצע את הפיגוע ברחוב דיזנגוף בתל אביב בינואר 2016. כך קובע (יום א', 9.2.20) שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, אשר החמיר את העונש בצורה יוצאת דופן: משישה חודשי מאסר על תנאי לשנת מאסר בפועל.

את הפיגוע ביצע נשאד מלחם, אשר רצח שלושה בני אדם ולאחר מכן הסתתר בכפר ערערה. בהיותו במסתור, נפגש איתו מוחמד מלחם וסיפק לו לבקשתו טלפון סלולרי; המחבל נתפס מספר ימים מאוחר יותר. הוא הודה והורשע בסיוע לאחר מעשה פשע, עבירה שהעונש עליה הוא שלוש שנות מאסר. אליקים קבע את מתחם הענישה על 24-15 חודשי מאסר - אך חרג ממנו והסתפק כאמור במאסר על תנאי, בנימוק של שיקולי שיקום.

שטיין קיבל את ערעורה של המדינה והוא מונה שורה של פגמים שנפלו בגזר דינו של אליקים. הטעות הראשונה הייתה במתחם העונש, שלדברי שטיין היה צריך להימצא קרוב לעונש המירבי. מלחם סייע ביודעין למחבל שרצח יהודים באשר הם יהודים, ובכך הקל עליו להימלט והגביר את הסכנה שיבצע פיגועים נוספים. הטעות השנייה הייתה בחריגה מן המתחם - החלטה שנבעה מיישום לא נכון של החוק.

שטיין מזכיר, כי החוק מאפשר לסטות כלפי מטה מן המתחם משיקולי שיקום, אך גם מוסיף: "היו מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם בעלי חומרה יתרה, לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם, כאמור בסעיף קטן (א), אף אם הנאשם השתקם או אם יש סיכוי של ממש שישתקם, אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, לאחר שבית המשפט שוכנע שהן גוברות על הצורך לקבוע את העונש במתחם העונש ההולם בהתאם לעיקרון המנחה, ופירט זאת בגזר הדין".

במעשיו של מלחם הייתה חומרה יתרה, ולכן אליקים היה חייב למצוא "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" - בנוסף על שיקולי השיקום - כדי לחרוג מן המתחם. "תוספת זו חייבת להיות מהותית ביותר - בכגון דא לא נוכל להסתפק בפחות ממהפך מוכח באישיותו,
בתפיסותיו ובהלכותיו של העבריין", מדגיש שטיין. אבל אליקים לא ציין מהן נסיבות אלו, הסתפק כאמור בשיקום שהחל מלחם לעבור בעת מעצרו - ובכך טעה:

"טעות זו זיכתה את המשיב בהקלה לא לו, שכן ברי הוא כי במקרה דנן אין, וממילא לא היו, שום נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר בעטיין ניתן היה להעדיף את שיקומו של המשיב על פני עיקרון ההלימה אשר לפי שיטתו של בית משפט קמא תחם את העונש הראוי בין 15 ל-24 חודשי מאסר בפועל".

טעות שלישית של אליקים הייתה בכך שהתעלם משיקולי הרתעה. שטיין אומר: "בהטלת עונשים בגין הושטת סיוע לעבריין העיקרי לפני מעשהו, בעת ביצועו ואחריו, יש לשיקולי הרתעה תפקיד מיוחד. עונשו של המסייע צריך שיהא חמור מספיק כדי להניא אנשים במצבו מהושטת סיוע מכל סוג לעבריין העיקרי ועל-ידי כך לדלל את מאגר הסייענים. דילולו של מאגר הסייענים יגרום לכך שמבצעי עבירות הזקוקים לסייענים לא יוכלו להוציא את זממם מן הכוח אל הפועל ויימנעו מלבצע את העבירות".

לבסוף אומר שטיין, כי אם היה יושב בערכאה הדיונית - היה גוזר על מלחם שנתיים מאסר. אך מאחר שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, הוא הסתפק כאמור במחצית התקופה. השופטים יצחק עמית ונעם סולברג הסכימו עם שטיין. את המדינה ייצגה עו"ד רחלי זוארץ-לוי, ואת מלחם - עו"ד עאדל בויראת.