חברת דן מערערת (1.3.22) לבית הדין הארצי לעבודה על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב, המחייב אותה לנכות ולהעביר דמי חבר של 12 מעובדיה להסתדרות העובדים הלאומית שאינה ארגון העובדים היציג בה.
בפסק הדין נקבע, כי לא ניתן להבחין בין קבוצות עובדים. תכליתו של סעיף 25 לחוק הגנת השכר היא שמירה מיטבית על הזכות להתארגנות והגנה על עצם יכולתם של ארגוני עובדים למלא את תפקידם החברתי, באופן המצדיק הטלת חיוב על המעסיק להעברת דמי החבר גם לארגון עובדים שאינו ארגון יציג. 12 העובדים נתנו את הסכמתם לניכוי ולמעשה ביקשו אותו, ועל כן נוצרה חובת ניכוי בדומה לזו שעל-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה אישי.
דן טוענת, כי לשון החוק ברורה ואינה דורשת פרשנות, ואינה קובעת כל חובה פוזיטיבית על מעסיק לניכוי והעברה של דמי חבר לארגון עובדים. תכליתו של חוק הגנת השכר היא להגביל את יכולתו של המעסיק לשלוח יד בשכר עובדיו ולא להבטיח פלורליזם ארגוני. במישור המשפטי, הוראת ניכוי חד-צדדית של העובד אינה שקולה להסכם קיבוצי או להסכם עבודה שהם דו-צדדיים; ואילו במישור העובדתי קיימים ספק ומחלוקת ביחס להסכמת העובדים לניכוי.
לדברי דן, טעה בית הדין האזורי בכך שלא נתן את המשקל הראוי לעמדתם הברורה והחד-משמעית של נשיאות הארגונים העסקיים ושל המדינה. נשיאות הארגונים סברה, כי אין לחייב בניכוי את ציבור המעסיקים ולהרחיב בכך את החובות והנטלים המושתים עליהם ביחס לעובדיהם. עמדת היועץ המשפטי לממשלה הייתה, כי לא קיים בדין מקור נורמטיבי המחייב מעסיק לנכות דמי חבר משכר עובדיו ולהעברתם לארגון עובדים בכלל ולארגון עובדים שאינו הארגון היציג בפרט. הערעור הוגש באמצעות עוה"ד אורית זילוני-קליינמן ושרון לולצ'י, וטרם הוגשה תגובת ההסתדרות הלאומית.
