על הרשות הפלשתינית לשלם מיידית 64 מיליון לעשרות קורבנותיהם של 15 פיגועים, שאחריותה להם נקבעה בידי בית המשפט המחוזי בירושלים - וזאת למרות שהיא עומדת לערער על פסק הדין. כך קובע (29.8.22) שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית.
פסק הדין בו מדובר ניתן בשני שלבים. בין הפיגועים בהם הוא עוסק: הלינץ' ברמאללה בשנת 2000, בו נרצחו חיילי צה"ל ואדים נורז'יץ ו
יוסי אברהמי; ההתקפה על קבר יוסף בשנת 1996, בה נהרגו שישה חיילים; הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום בשנת 2001, בו איבדו שלושת האחים למשפחת כהן את רגליהם; הפיגוע במדרחוב בן-יהודה בירושלים בשנת 2001, בו נרצחו 11 בני אדם; רצח המסעדנים מוטי דיין ואבנר זיתוני בטולכרם בשנת 2002; פיגוע מכונית התופת בצומת מגידו בשנת 2002 בו נרצחו 17 בני אדם; ורצח ארבעת בני משפחת גדיש באלון מורה ב-2002.
פיגועים נוספים: רצח שני ישראלים בצומת תקוע בשנת 2005; רצח שלושת בני משפחת דיקשטיין ביישוב מעון בשנת 2002; פיגוע ההתאבדות בצומת הגבעה הצרפתית בשנת 2002, בו נרצחו שבעה בני אדם ונפצעו 50; רצח שלושה ישראלים בפיגועי ירי ליד גבעת זאב; רצח אהובה אמרגי בציר כיסופים בשנת 2002; רצח של ישראלי בידי אנשי שירותי הביטחון הפלשתינים.
בשנת 2019 קבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים דאז,
משה דרורי, כי הרשות הפלשתינית,
יאסר ערפאת, אבו מאזן (מחמוד עבאס), מרואן ברגותי ובכירים נוספים ברשות ובאש"ף נושאים באחריות ישירה לפיגועים אלו, בשל האידיאולוגיה שהפיצו, משום שהעניקו סיוע כספי ישיר בהיקף ניכר לביצוע הפיגועים ולמבצעיהם, ואף עמדו בצורה מעשית מאחורי רובם. ביוני השנה קבע סגן הנשיא
משה סובל, אליו הועבר התיק לאחר פרישתו של דרורי, את סכום הפיצויים - 127 מיליון שקל - רובם למשפחות ההרוגים ומיעוטם לפצועים (ראו קישורים משמאל).
ישראל יכולה לנכות את הסכום מהמיסים
בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
ארנון דראל) קיבל רק חלקית את בקשת הרש"פ לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורה. הוא קבע, כי עליה לשלם מיד מחצית מן הסכום ולהפקיד את היתרה בידי באי-כוחם של התובעים. עמית דחה את ערעורה של הרשות, כך שחיובה המיידי הוא כעת חלוט - אם כי ספק רב האם תמלא אותו. ישראל יכולה לנכות את הפיצויים מהמיסים שהיא גובה עבור הרשות, וההחלטה האם לעשות זאת נתונה בידי הדרג המדיני. בית המשפט הטיל בעבר עיקול על 509 מיליון שקל מכספי הרשות להבטחת ביצוע פסק הדין.
עמית מזכיר את הכלל לפיו ערעור אינו מעכב את מימוש הזכייה, ועל מבקש עיכוב הביצוע להוכיח שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לצידו - קרי: הוא לא יוכל לקבל בחזרה את הכסף אם הערעור יתקבל. מאחר שהרשות טרם ערערה, עמית אינו יכול להידרש לסיכויי הערעור. עם זאת הוא מציין, כי לכאורה יש מקום לבחון בצורה פרטנית את אחריותה הנזיקית של הרשות לכמה מן הפיגועים, ולהתייחס לכך שבערעורים אחרים חייב אותה בית המשפט העליון בפיצוי מירבי של 3 מיליון שקל לקורבנות פיגועים.
לגבי מאזן הנוחות, אומר עמית כי יש להביא בחשבון את גודל הסכום ואת כך שהפסיקה נוטה יותר לעכב ביצוע כאשר מדובר בתביעות נזיקין בהן מתעוררת שאלת האחריות. הוא מזכיר, כי במקרים דומים בעבר עיכב בית המשפט העליון את תשלום מחצית מהפיצוי (כפי שכאמור החליט דראל הפעם), וכי מדובר בסוג של החלטת ביניים בה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. כאמור, עמית החליט רק שהכסף יישאר בעיקול ושאין צורך להעבירו לבאי-כוח הנפגעים. הרש"פ חויבה בתשלום הוצאות בסך 7,500 שקל.
