בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
פרנץ ב-2012.לא שכח את המראות [צילום: אדם ג'ונס]
|
|
|
הלך לעולמו בן פרנץ, אחרון התובעים בנירנברג
|
פרנץ היה התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן, לאחר ששכנע את מפקדו להעמיד לדין את מי שרצחו מאות אלפי יהודים בבריה"מ
|
|
בן פרנץ בפתיחת משפט האיינזצגרופן / מרכז רוברט ג'קסון
|
בן פֶרֶנְץ, אחרון התובעים במשפטי נירנברג, הלך לעולמו (7.4.23) בגיל 103. פרנץ, יהודי יליד טרנסילבניה, הגיע לארה"ב כתינוק ובגיל 27, ללא ניסיון קודם בליטיגציה, היה התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן – יחידות הרצח הממונעות שנכנסו, בעיקר לבריה"מ, בצמוד לכוחות הצבא הגרמניים ורצחו מאות אלפי יהודים במחצית השנייה של 1941 ובתחילת 1942. משפט האיינזצגרופן התנהל בנירנברג בין יולי 1947 לאפריל 1948, התשיעי מבין תריסר המשפטים בעיר בהם הועמדו לדין בכירים בגרמניה הנאצית; הראשון והידוע ביותר היה של פושעי המלחמה הראשיים – הבכירים ביותר במשטר שנתפסו מיד לאחר המלחמה. כל 22 הנאשמים הורשעו, ארבעה הוצאו להורג והאחרים נדונו למאסרים ממושכים (עשר שנים עד מאסרי עולם) – אך כולם שוחררו בשנים 1958-1951, כחלק ממדיניות אמריקנית כוללת שנועדה לקרב את מערב גרמניה בשל המלחמה הקרה. פרנץ היה אחד מבין מאות החוקרים ששירתו בצבא האמריקני לאחר המלחמה. הוא עצמו אסף את הראיות נגד אנשי האיינזצגרופן והביא אותן לממונים עליו; במידה רבה ניתן לומר, כי בלעדיו – משפט זה לא היה מתנהל. את רוב חייו לאחר מכן הקדיש פרנץ למשפט בינלאומי, והוא גם סיפר פעמים רבות – כולל בשנותיו האחרונות, בבהירות רבה – על משפט האיינזצגרופן. שפת-האם של פרנץ הייתה אידיש, הוא למד אנגלית רק בבית הספר והיה הראשון במשפחתו שקיבל השכלה אקדמית: תואר במשפטים באוניברסיטת הרווארד, שם התמחה בפשעי מלחמה. פרנץ התגייס לצבא וצורף ליחידות שחקרו את פשעי הנאצים. בין היתר הוא ביקש במחנות בוכנוולד ודכאו בגרמניה ומאוטהאוזן באוסטריה, ולאחר שנים אמר: "בכל יום כאשר אני עוצם את עיני, אני רואה את מחזות המוות שלעולם לא אשכח – הקרמטוריום ובו שרידי הבשר הבוער, ערימות הגופות המצחינות הממתינות להישרף". כאשר סיים את שירותו הצבאי ועזב את אירופה, שאף פרנץ שלא לחזור לעולם לגרמניה. אולם, עד מהרה הוא גויס מחדש כאזרח תחת פיקודו של הגנרל טלפורד טיילור, התובע הראשי של ארה"ב בנירנברג אחרי המשפט הראשי. העיר הייתה באזור הכיבוש האמריקני, ולכן היה זה צבא ארה"ב שהוביל את 12 המשפטים הבאים – כולל של רופאים, פקידים בכירים, משפטנים, אנשי ס"ס ובכירים במשק.
|
הראשון שהשתמש בביטוי "רצח עם"
|
|
|
|
פרנץ בזמן משפט האיינזגרופן. צרח על הגנרל
|
|
פרנץ הופקד על בדיקת מסמכי משרד החוץ הגרמני, ואחד מאנשיו מצא דיווחים סודיים ביותר ומפורטים מאוד של האיינזצגרופן על מסע הרצח בבריה"מ. בשל המלחמה הקרה הגוברת, הופעל על טיילור לחץ לסיים את המשפטים, ונראה היה שצוותו התשוש לא יעמוד במטלה של משפט כה גדול. פרנץ סיפר על שיחתו עם טיילור, כאמור – קצין בדרגת גנרל: "התחלתי לצרוח. אמרתי: שמע, יש לנו כאן רצח המוני בקנה מידה חסר תקדים. הוא אמר: אתה יכול לעשות את זה בנוסף לעבודתך הרגילה? אמרתי: בטח. הוא אמר: בסדר, אז תעשה". ניתן היה להעמיד לדין אלפים – החל ממפקדי האיינזצגרופן וכלה ברוצחים בפועל – אך פרנץ בחר את הבכירים ביותר והמשכילים ביותר, רבים מהם בעלי דוקטורט (אחד מהם אפילו היה "דוקטור דוקטור", סיפר לאחר שנים). הוא לא הביא עדים, שכן המסמכים היו מרשיעים ביותר. ההגנה ניסתה ללא הצלחה לכפור באותנטיות של המסמכים, בטענה שהכותבים ניפחו את מספר הנרצחים. טענת הגנה נוספת הייתה שהנאשמים מילאו פקודות – טענה שנדחתה כבר במשפטים הקודמים, שכן ברור היה שמדובר בפקודות בלתי חוקיות בעליל. בנאום הפתיחה שלו השתמש פרנץ לראשונה בביטוי genocide - רצח עם. את הביטוי והתפיסה שמאחוריו טבע המשפטן היהודי רפאל למקין מספר שנים קודם לכן, אך הוא לא זכה להכרה כללית ולא נכלל במשפטי נירנברג הקודמים. הוא הבהיר, כי מעשי הרצח לא היו כורח צבאי אלא חלק מהתיאוריה הנאצית בדבר "הגזע העליון". פרנץ הדגיש, כי אין המדובר בנקמה או רק בענישה הולמת: "אנחנו מבקשים שפסק דין של ערכאה בינלאומית יאשש את זכות האדם לחיות בשלום ובכבוד, בלא קשר לגזעו או מוצאו. זוהי קריאה של האנושות אל החוק". לאחר משפטי נירנברג היה פרנץ שותף למאמצים להשיב לקורבנות הנאצים את רכושם השדוד, ולאחר מכן הקים משרד עורכי דין יחד עם טיילור. הוא גם כתב שורה של ספרים, ובשנת 2016 תרם להקמת "יוזמת המשפט הבינלאומי" הנושאת את שמו במוזאון השואה בוושינגטון, המסייעת לקורבנות של רצח עם ופשעים נגד האנושות.
|
|
תאריך:
|
09/04/2023
|
|
|
עודכן:
|
09/04/2023
|
|
איתמר לוין
|
הלך לעולמו בן פרנץ, אחרון התובעים בנירנברג
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
בן חנה
|
9/04/23 13:00
|
|
השאלה היא למה אנו מתכוונים במילים "מרד גטו ורשה". המחשבה המקובלת מדברת על התקוממות הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ, בו התאגדו תנועות הנוער של השמאל, ולצידו האיגוד היהודי הצבאי (אצ"י) של התנועה הרביזיוניסטית הימנית. שני גופים אלו לחמו בנשק חם נגד הגרמנים, השיגו הצלחות מפתיעות בימים הראשונים של המרד אך לאחר מכן נאלצו לסגת לבונקרים או לצאת מהגטו לצד הארי דרך תעלות הביוב. מרד זה נמשך, בהפסקות, כשבועיים. מהרגע בו הגרמנים עברו לטקטיקה של שריפת בתי הגטו, לא היה למעשה למורדים נגד מי להילחם, כי אויביהם הפגיזו והציתו ממרחק.
|
|
|
זהו ספר, שרק שלושה עותקים ממנו מצויים בעולם. האחד באושוויץ, השני באו"ם בניו-יורק ועתה גם בירושלים, במוסד יד ושם. ספר השמות כינויו. למען האמת, המילה ספר קטנה עליו. מגמדת אותו. אפילו מוטה במקצת. זהו מיצג ענקי בן אלפי עמודים גדולים, בכל עמוד מאות שמות, משתרע לאורך כמה מטרים. למעלה מ-4.8 מיליון שמות מונצחים בו, טבוחי השואה, ומעט פרטים על כל אחד ואחת מהם. 4.8 מיליון יהודים מתוך ששת המיליונים. שמות המופיעים בסדר האלף-בית הלועזי. נאספו, נרשמו, במשך עשרות שנים. לפחות עוד כמיליון נרצחים טרם תועדו.
|
|
|
אמירה נודעת קובעת, כי ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים; בתולדות השואה לעיתים נכתבה ההיסטוריה בידי השורדים. בתיאור קורות מרד גטו ורשה תפס ותופס הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) את המקום המרכזי, במידה רבה משום שחלק ממפקדיו ולוחמיו יצאו חיים מן התופת. לעומת זאת, האיגוד הצבאי היהודי (אצ"י) כמעט ונשכח, ולו מן הסיבה שכמעט כל אנשיו נהרגו במרד ואחריו. לכך נוספו סיבות פוליטיות, המשכן של אלו אשר זרעו חשדנות ניכרת בין שני הארגונים - הראשון של חברי תנועות הנוער מן השמאל, השני של אנשי בית"ר והתנועה הרביזיוניסטית מן הימין.
|
|
|
גפרור. זה מה שהרג את טוסיה אלטמן. לא אלפי קילומטרים של מסעות מסכני חיים בין גטאות פולין וליטא. לא הלחימה נגד הגרמנים בגטו ורשה. לא הגז שהזרימו הללו לבונקר ברחוב מילא 8. לא הצעידה בתעלות הביוב אל הצד ה"ארי" של העיר. גפרור שהשליך אחד מלוחמי המחתרת, לאחר שהצית סיגריה במפעל הצלולואיד בו התחבאו כמה משורדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). בן-רגע עלה הבית כולו בלהבות. שישה לוחמים נהרגו. אלטמן נכוותה בכל חלקי גופה, נתפסה בידי הגרמנים, הובאה לבית חולים ונפטרה ב-26 במאי 1945 אחרי שלושה ימי ייסורים.
|
|
|
ערב השואה חיו בוורשה 375,000 יהודים - הקהילה הגדולה ביותר באירופה. לאחר הכיבוש הגרמני הגיע מספרם לשיא של 460,000; עם הקמת הגטו, באוקטובר-נובמבר 1940, הם נדחסו לקילומטרים רבועים בודדים. הרעב והמחלות עשו בהם שמות ו-100,000 מתוכם נספו לפני הגירוש הגדול לטרבלינקה (יולי-ספטמבר 1942), בו נשלחו למותם 300,000 יהודים.
|
|
|
|
|
|
הרצל חקק
ככל שאנו נסחפים אחר העלילה הקסומה בספרה של רבקה רז אנו מפליגים אל ים נעלם, מבינים שלפנינו דרמה של חיים ושירה, חיים ושפה, חיים והשראה. דף אחר דף נקרעים מסכים, והסודות משמעם - הבנת נ...
|
|
|
יצחק בריק
הרצי הלוי הוא אחד מהרמטכ"לים המאכזבים ביותר מאז קום המדינה. כישלונו של כרמטכ"ל ניכר הן בהכנת הצבא למלחמה, הן בניהול המלחמה והן בפגיעה אנושה בערכיות ובמוסר ובקוד האתי של הצבא שעליו ...
|
|
|
איתמר לוין
"עשרת הימים הנוראים הלאומיים" - מיום השואה, דרך יום הזיכרון ועד יום העצמאות - מקבלים השנה משמעות קשה במיוחד כמה מחשבות על השבוע שעבר והשבוע הבא
|
|
הבלוגרים הנקראים ביותר ב- News1
|
|