|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
יהודים שהוצאו מהבונקרים [צילום: יד ושם]
|
|
|
|
80 שנה למרד גטו ורשה (א')
|
|
|
|
לוחמי הרחובות והבונקרים
|
|
בערב פסח תש"ג ניסו הגרמנים לחסל את שרידי גטו ורשה. ציפתה להם הפתעה כפולה: מאות לוחמים ירו עליהם ורבבות יהודים ירדו למסתור וסירבו להיכנע. רובם נטבחו אך כולם זכו לתהילת עולם
|
|
ערב השואה חיו בוורשה 375,000 יהודים - הקהילה הגדולה ביותר באירופה. לאחר הכיבוש הגרמני הגיע מספרם לשיא של 460,000; עם הקמת הגטו, באוקטובר-נובמבר 1940, הם נדחסו לקילומטרים רבועים בודדים. הרעב והמחלות עשו בהם שמות ו-100,000 מתוכם נספו לפני הגירוש הגדול לטרבלינקה (יולי-ספטמבר 1942), בו נשלחו למותם 300,000 יהודים.
אחרי הגירוש נותרו בגטו 35,000 יהודים "לגליים" - בעלי רשיונות עבודה - ועוד 25,000 שהצליחו לחמוק מן הגירוש. הגירוש המצומצם בינואר 1943, בו נלכדו 6,000 יהודים, הבהיר מעל לכל ספק, כי בכוונת הגרמנים לחסל אותו לחלוטין וכי אין תקווה לשרוד באמצעות עבודה. שני ארגוני המחתרת - אי"ל (ארגון יהודי לוחם) של תנועות השמאל והמרכז, ואצ"י (איגוד צבאי יהודי) של הימין - התכוננו לקרב האחרון בעת הגירוש הסופי, במטרה לשמור על הכבוד היהודי ולנקום ככל הניתן בגרמנים; איש לא חשב שניתן יהיה לנצח אותם ולמנוע את הגירוש.
הארגונים מנו כמה מאות לוחמים כל אחד, בעיקר בשל מגבלות של כמות הנשק והרצון לשמור על סודיות. הם התקשו מאוד להשיג נשק, בשל חוסר נכונותה של המחתרת העיקרית (אַרְמִיָה קְרָיוֹבָה) לסייע להם; יותר עזרה ונשק התקבלו מן המחתרת הקומוניסטית (אַרְמִיִה לוּדוֹבָה). חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים וחשדנות הדדית מתמשכת מנעו את איחוד שני הארגונים, אך ערב המרד הם הגיעו להסכמה על חלוקת גזרות האחריות בקרב העתידי. תוכניות הפעולה שלהם היו שונות: אי"ל התכוון לתפוס עמדות ברחבי הגטו לזמן קצר, לפגוע בגרמנים מהן ולדלג לעמדות אחרות; אצ"י עמד להתבצר במספר בתים בכיכר מוּרַנוֹבְסְקָה.
רבבות התושבים האחרים בגטו, חלקם בעידוד ארגוני המחתרת ורובם ביוזמה עצמאית, התקינו בקדחתנות מקומות מסתור, כדי למצוא בהם מחסה בעת הגירוש. באותם חודשים, לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, היו שציפו, כי כעת יתרחש "בְּליצְקְריג במהופך": לוחמת בזק בה תובס גרמניה; אם רק יצליחו להחזיק מעמד עוד כמה חודשים - כך האמינו - הם ישרדו. לכן נעשו נסיונות להתקין מקומות מחבוא גדולים ומתוחכמים ככל האפשר, ולציידם כך שניתן היה לשהות בהם שבועות ואפילו חודשים. אחרים יכלו לסמוך רק על המרתפים, על עליות הגג או על חדרי מסתור שהותקנו מאחורי קירות וארונות.
|
|
|
|
|
תותח גרמני ברחובות הגטו [צילום: יד ושם]
|
|
|
למרות ההתנגדות המזוינת בה נתקלו בחודש ינואר, לא ידעו הגרמנים על ההתארגנות המחתרתית לקרב ועוד פחות מכך היו מודעים לפעילות הנרחבת סביב מקומות המסתור. תוכנית הפעולה שלהם צפתה, כי יצליחו לגרש את רבבות היהודים הנותרים בתוך שלושה ימים ובכך לחסל סופית את הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה.
ב-18 באפריל 1943 נפוצו בגטו שמועות על אקציה המתוכננת ליום המחרת – ערב פסח תש"ג – והגיעו ידיעות על כיתור הגטו בידי הגרמנים והפולנים. רצים של אי"ל עברו מבית לבית, מסרו ליהודים שלמחרת צפויה אקציה וקראו להם להיכנס למקומות המסתור; לוחמי שתי המחתרות תפסו את עמדות הקרב המתוכננות.
למחרת בשעה 06:00 בבוקר החלו הכוחות הגרמניים להיכנס לגטו, ולתדהמתם הותקפו בידי אנשי אי"ל. בשעה 17:30 פרץ קרב עז גם בכיכר מוּרַנוֹבְסְקָה, בה התבצרו כאמור אנשי אצ"י. שלוש שעות מאוחר יותר, לאחר שאיבדו כמה מאנשיהם, נסוגו הגרמנים מן הגטו. הייתה זו ההתקוממות העירונית הראשונה נגדם בכל רחבי אירופה הכבושה, והיום הראשון שלה הסתיים בתבוסתם.
ב-20 באפריל נמשך הקרב בכיכר מורנובסקה, ואנשי אצ"י נאלצו לסגת ולעבור דרך מנהרה לצד ה"ארי" של ורשה לאחר שהגרמנים החלו להצית את הבתים שבאותו רחוב. לכל אורך היום המשיכו אנשי אי"ל לתקוף את הגרמנים, אשר לא הצליחו להיכנס ללב הגטו ובאחת הזירות אף נאלצו לסגת. למחרת נמשך הקרב בין אנשי אי"ל לגרמנים, אך הללו החלו לנקוט בטקטיקה שהפתיעה לחלוטין את המורדים: הצתה שיטתית של בתי הגטו, כדי למנוע מהלוחמים מחסה ובעיקר כדי להכריח את יושביהם לצאת מהם. עד 27 באפריל התחוללו קרבות נקודתיים בין אי"ל לגרמנים; ב-27 וב-28 בחודש תקפו שוב אנשי אצ"י באזור מורנובסקה. ב-1 במאי שוב תקף אי"ל, אך כעבור שבוע נפל בונקר הפיקוד (ברחוב מילא 8) ושם נהרגו מפקד הארגון, מרדכי אנילביץ, ואנשי מטהו.
ב-22 באפריל הורה מפקד הכוחות הגרמניים, יִירְגֶן שְטְרוּפּ, להצית גושי בתים שלמים בגטו, ובאותו יום החלו הגרמנים להילחם נגד יושבי הבונקרים הלא-חמושים, כולל על-ידי החדרת גז רעיל לתוכם. ב-30 באפריל כבר היה הגטו כולו בלהבות וקבוצות בודדות של אזרחים חמושים ניסו להתגונן. אלפי אזרחים נאלצו לצאת מן הבתים הבוערים, שהפכו למלכודות תופת. רבים מהם נרצחו מיד.
|
|
|
|
|
חורבות בית הכנסת הגדול [צילום: יד ושם]
|
|
|
באותם ימים התלבטו ראשי אי"ל כיצד לנהוג. לפני המרד הם שיערו, כי כולם ייהרגו בקרבות עם הגרמנים ולכן לא תכננו לצאת מן הגטו. אולם ההימנעות הגרמנית מקרבות ישירים והמעבר להצתת הגטו, גרמו לכך שרבים מהם שוב לא יכלו להילחם – ונותרו בחיים. כבר ב-28 באפריל עברו 40 מהם לצד ה"ארי". ב-1 במאי החליטו עקרונית יתר הלוחמים לעבור לצד ה"ארי", ובימים הבאים חיפשו מוצא דרך תעלות הביוב העירוניות. קבוצה ראשונה של לוחמים יצאה ב-7 במאי, ושרידי הלוחמים עשו זאת כעבור יומיים; חלקם נהרגו בקרב עם הגרמנים ב-11 במאי.
אנשי אצ"י תכננו מלכתחילה לצאת מן הגטו אחרי הקרב במעוזם בכיכר מורנובסקה. חלקם נסוגו כבר ב-20 באפריל דרך מנהרה לצד ה"ארי". קבוצה נוספת עברה דרך תעלות הביוב ב-28 באפריל, אך כעבור יומיים התגלו בידי הגרמנים ביער סמוך לעיר, ומי שנותרו בחיים חזרו לוורשה.
כל אותה עת ניסו נציגי אי"ל לקבל עזרה מן המחתרת, שהייתה כפופה לממשלה הגולה בלונדון – אך ללא הצלחה. רק ב-5 במאי ביקש ראש הממשלה הגולה, וְלָדיסְלָב שיקוֹרְסְקי, מתושבי ורשה לסייע למורדים; אך כבר כמעט ולא היה למי לסייע. המחתרת הקומוניסטית העניקה יותר סיוע, אך משאביה היו מצומצמים.
ב-16 במאי הורה שטרופ לפוצץ את בית הכנסת הגדול של ורשה ברחוב טְלוֹמַצְקָה, אשר ניצב מחוץ לגטו, והודיע: "אין עוד רובע מגורים יהודי בוורשה". המשימה שאמורה הייתה להימשך יומיים-שלושה, נמשכה למעלה מחודש – ולמעשה לא הסתיימה גם אז. בחורבות המשיכו להסתתר יהודים במשך שבועות וחודשים, ומדי פעם היו הגרמנים לוכדים כמה מהם, שלעיתים ניסו להתנגד בכוח.
התמשכותו של המרד – יהודי ורשה החזיקו מעמד ב-1943 יותר זמן מאשר צרפת ב-1940 – נבעה בראש ובראשונה מ"לוחמת הבונקרים": ההתבצרות של רבבות יהודים, מותשים ומורעבים, חסרי נשק ונעדרי הנהגה. הללו סירבו לצאת ממקומות המחבוא עד הרגע האחרון, כאשר האש והגזים לא הותירו להם מנוס. כמו לוחמי המחתרות, גם הם הופתעו מטקטיקת ההרס המוחלט של שטרופ, אשר שמה לאַל את התוכניות להתבצר תקופה ממושכת ככל האפשר. מרד גטו ורשה הפך לסמל של עמידה יהודית, וגבורתם של לוחמי המחתרות – כמעט כולם בשנות ה-20 לחייהם, ללא כל הכשרה צבאית – זכתה לתהילת עולם.
|
|
|
מתוך הספר "יומם ולילה: חמישים אירועים בתולדות השואה"
itamar@News1.co.il, טלפון 052-3423224.
|
|
| תאריך:
|
02/04/2023
|
|
|
עודכן:
|
02/04/2023
|
|
איתמר לוין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
ליבריו
|
2/04/23 22:46
|
|
|
ישראל ופולין הסכימו על החזרת משלחות הנוער מישראל לפולין. משלחת ישראלית, בראשות מנכ״ל משרד החוץ, רונן לוי (מעוז), הגיעה להסכמות ראשוניות עם ממשלת פולין שפתרו את הסוגיות הנוגעות לאבטחת המשלחות ולתכני הביקורים.
|
|
|
|
|
מבין מיליוני היהודים שמצאו את עצמם תחת מגפו של הצורר הנאצי, הרוב המכריע ניסו "רק" לשרוד - ברעב ובמגיפות של הגטאות, בדיכוי ובהתעללות של מחנות הריכוז, מול תאי הגזים של מחנות ההשמדה. מאבק ההישרדות היה כרוך באין-ספור מעשים יום-יומיים של התנגדות לקלגסים, סכנה ותעוזה. משני צידי הרוב הזה נמצאו מקרי קיצון. היו מי ששיתפו פעולה עם הנאצים, לרוב בכפייה ומתוך חשיבה שגויה שבכך יצילו לפחות את עצמם. והיו מי שהתעלו מעל לצרכים המיידיים שלהם ושל הקרובים אליהם ופעלו לטובת הכלל במבט מרחיק ראות. לשבעים מבין דמויות מופת אלו מוקדש הספר על פני תהום: שבעים דמויות מופת בתקופת השואה.
|
|
|
|
|
בימים האחרונים הביעו הפולנים את הסכמתם הראשונית לחדש את מסעות תלמידי התיכון הישראלים בפולין. במסגרת ההבנות הסירו הפולנים את דרישתם להתערב בתכנים המועברים על-ידי המדריכים הישראלים במהלך הסיורים במחנות ההשמדה שבפולין.
|
|
|
|
|
'מאיפה אתם ברומניה, סבתא'?
|
|
|
|
|
עו"ד יצחק בורובסקי נחשב בעיני אנשים כ"ילד הרע" של המדינה. בספרו "אסירת אושויץ 31119", שיצא עתה לאור באמזון בשפה האנגלית ומופץ בחו"ל הוא חושף, בנוסף לקורותיה של אמו בשואה, ובאופן משפטי, על בסיס אסמכתאות, את השערורייה הלאומית הגדולה ביותר שביצעה מדינת ישראל כלפי שורדי מחנות ההשמדה.
|
|
|
|
|
