ביהמ"ש העליון קובע: יש להחמיר את הענישה על התעללות בחסרי ישע

בנוגע למדיניות הענישה אומר אלרון: "על בית המשפט העליון מוטלת מלאכת הכוונת מדיניות הענישה בערכאות הדיוניות. מדיניות הענישה בעבירה מסוימת אינה דבר סטטי וקבוע, אשר נותר קפוא במקומו; מדיניות ענישה היא תוצר דינמי של מגוון רחב של היבטים – 'רוח התקופה' ושכיחותה של עבירה מסוימת, שינויים חברתיים, התאמות בתפיסות מוסריות וערכיות, שינויים בחקיקה רלוונטית, התפתחות במדיניות הענישה בעבירות דומות – כל אלו יכולים להוביל להתאמת מדיניות הענישה מעת לעת.

"גם היכן שהמחוקק לא אמר את דברו באופן נחרץ וברור, יכולה וצריכה מדיניות הענישה להיות תוצר של פסיקת בית המשפט העליון. מתוקף סמכותנו, אין אנו כבולים באופן הדוק למדיניות הענישה הנהוגה; בכוחנו להתוות מדיניות ענישה עדכנית וליזום החמרה משמעותית בענישה, היכן שהדבר דרוש ונכון. כל זאת, מבלי לגרוע מכך שהחמרה במדיניות הענישה נדרשת להיעשות באופן הדרגתי יחסית".

אלרון מוסיף: "החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר – מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם. אין מדובר במס שפתיים – יש להביא את הדברים לידי ביטוי ישיר בקביעת חומרת העונש.

"למרבה הצער אנו נחשפים לאחרונה, יותר ויותר, להתנהלות אלימה כלפי חסר הישע בחברה הישראלית. בין אם בגני הילדים, בין אם בבתי האבות או במוסדות לבעלי מוגבלויות ותשושי נפש, ובין אם בבתים הפרטיים של הנזקקים במצבם למטפלים. מדובר בתופעה בזויה, מחרידה ומזעזעת.

"על אדם הפונה לתעסוקה בתחומים אלו להיות בעל לב רחב ומוטב שיראה באדם המטופל על ידו כבן משפחתו הקרוב, וכי ייגש לטפל בו באופן שיקל על מכאוביו ועל סבלו הקיים ממילא. מי שאינו מסוגל לכך, שלא יעסוק במלאכת קודש זו. על כל אלו יש להוסיף את ערעור תחושת הביטחון של בני משפחות המטופלים המפקידים, הלכה למעשה, את יקיריהם בידי מטפלים אלו בין אם כיחידים (בבתיהם) ובין אם במסגרות ומוסדות המטפלים באוכלוסייה חלשה זו של חסרי הישע".

אלרון מנמק מדוע החליט לסטות לחומרה מעמדתה של המדינה: "אחריותו של בית המשפט ליתן פסק דין ראוי והולם משתרעת לאורכו ולרוחבו של ההליך הפלילי - מהערכאה הדיונית ועד לערכאת הערעור. כשלעצמי, איני יכול לתת את ידי לענישה שאינה הולמת וראויה הסוטה באופן משמעותי וניכר מהעונש שראוי לגזור על המשיב דנן. אם אעשה כן, אחרוג מתפיסת עולמי מזה שנים רבות בבואי לגזור את דינו של נאשם זה או אחר, על-פי מכלול שיקולי הענישה בהם אנו מצווים".

שטיין אומר על העונש שגזרה בר-אשר, כי הוא "אינו נמצא בטווח העונשים המתקבלים על הדעת. עונש זה אינו מתחיל לשקם את ערכו המוסרי של קורבן העבירה, אדם שאיתרע מזלו והביאו למצב של נזקקות קיומית ותלות בזולת". כאשר העונש המירבי הוא תשע שנות מאסר ומדובר במקרה כה חמור, לא ניתן להצדיק עונש של שנת מאסר אחת בלבד.

שטיין מסכים שיש לחרוג הפעם מהעונש שביקשה המדינה: "בסופו של יום, שופט שחותם על גזר דין מדבר בשמו של הדין הפלילי, אשר בא להגן על הציבור. במסגרת זו, אין השופט יכול - ולדידי, אף אינו רשאי - לפרוק מעצמו את עול האחריות השיפוטית, אשר מחייבת אותו לפסוק דין אמת לאמיתו, מהנימוק 'המדינה ביקשני ...'. כך הוא בערכאה הדיונית, וכך הוא, ביתר שאת, בערכאת הערעור שפסיקותיה יוצרות תקדימים".

רונן מוסיפה, כי "נדרש מסר מרתיע וברור שימנע מעבריינים פוטנציאליים אחרים, בנסיבות דומות, לנצל את חוסר הישע של המטופלים שלהם ולגרום להם לסבל או השפלה. לכן, גם מנימוקים כאלה, נדרשת החמרה בעונשו של המערער במקרה דנן". את המדינה ייצגה עו"ד אושרת פטל-רוזנברג, ואת עליאן - עו"ד ריאד סועאד.