במדיניות החוץ של טראמפ יש רכיבים נכונים שכדאי גם ליורשיו לממש

דונלד טראמפ זכה בצדק לשבחים מקיר לקיר על הפסקת האש בין ישראל לחמאס, ובעיני מבקריו זוהי נקודת זכות נדירה במדיניות חוץ הרפתקנית המאופיינת בדחפים ואלתורים. כך כותב נד פרייס, שהיה סגן שגרירת ארה"ב באו"ם ודובר משרד החוץ בממשל ביידן, במאמר בוושינגטון פוסט.

הוא הבטיח שיסיים את המלחמה באוקראינה ביומו הראשון בתפקיד; במקום זאת, הוא הביע כל דעה אפשרית עליה. במקום הסכם גרעין עם אירן, הוא הפציץ אותה תוך סכנה של החמרת העימות. הוא ריסק את המוסדות שהקימה ארה"ב להתמודדות עם אתגרי העולם. עם זאת, מי שחשובים לו כוחה והשפעתה של ארה"ב בשנים הבאות, חייבים להימנע מגינוי אוטומטי לגישתו של טראמפ, סבור פרייס. מבט קרוב יותר על הישגיו מצביע על כמה טקטיקות, שממשלים עתידיים ינהגו בחוכמה אם יאמצו אותן.

ראשית, טראמפ מבין שדיפלומטיה פירושה יחסים עם העולם כמות שהוא, לא כמו שהיה רוצה שיהיה. ממשלו מדגיש, שמדינות מקיימות מו"מ לשלום עם אויבים ולא עם ידידים, ולכן הוא מדבר עם יריבים רבים – חמאס, אירן, החות'ים, רוסיה, ונצואלה. בחלק מן המקרים היה זה המשך הדו-שיח מימי ממשל ביידן, אשר נוהל בצורה דיסקרטית יותר. אבל ממשל טראמפ צודק כאשר אינו שומר שיחות אלו בסוד: יש יתרון באיתות לעולם שארה"ב מוכנה לדבר עם כל אחד אם קיימת אפשרות ליישב חילוקי דעות.

טראמפ גם משתמש ביעילות רבה במנופים שיש לארה"ב. הוא מנחית הנחיות על בנימין נתניהו, לאחר שתחילה המשיך את יוזמת הפסקת האש של ממשל ביידן ולאחר מכן נתן לו יד חופשית בעזה. הגישה השתנתה לאחר ההתקפה בקטר, אשר שכנעה את טראמפ שנתניהו אינו מנהל ברצינות את המו"מ. הוא כפה על נתניהו להתנצל בפני קטר ולקבל את תוכנית 20 הנקודות שלו – ובכך הזכיר שארה"ב היא מעצמת-העל ביחסים בין המדינות.

ממשל טראמפ גם מיישם את מדיניות החוץ שלו תוך התעלמות מביקורת פוליטית, מציין פרייס. הוא החליט לשאת ולתת במישרין עם חמאס, ולמרות ההתקפות העזות על שליחו לענייני חטופים – סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר נפגשו גם הם עם נציגי חמאס כדי להבטיח את הפסקת האש. לטראמפ יש אחיזה ב"בייס" שלו בצורה שלא הייתה לאף נשיא, ונכונותו לספוג ביקורת מזכירה שנשיאים צריכים לקבוע את מדיניות החוץ מבלי להתחשב בלחצים של הקונגרס ובעלי עניין.

הצלחות אלו אין משמעותן שטראמפ הגביר את בטחונה של ארה"ב. ההפך הוא הנכון, טוען פרייס, שכן הממשל לא השכיל להפוך את הטקטיקות הראויות לשבח והבודדות הללו לאסטרטגיה רחבה יותר. כך למשל, טראמפ אישר לקיים שיחות ישירות עם אירן, אך החמיץ את ההזדמנות להגיע להסכם בכך שהורה לפנטגון להצטרף למתקפה הישראלית עליה. ולמרות גישושים מוקדמים עם ניקולס מדורו, הבית הלבן הורה על ריכוז כוחות העשוי לאותת על מערכה נגד ונצואלה.

כל אלו הם בסיס לגיטימי לביקורת על הממשל הנוכחי. אבל כאשר חושבים על הפרק הבא של ארה"ב, תהיה זו טעות שלא ללמוד מהרכיבים הבודדים בהם טראמפ פועל נכון. האתגר של הממשל הבא יהיה לשלב דחפים אלו עם עקרונות ומטרות, ולשאוף למדיניות חוץ שתשרת את אזרחי ארה"ב.