הודו וסין הפשירו את המתיחות בגבול, אבל הדו-קיום החמוש יימשך זמן רב

עם זאת, הסיור באזור מלמד שעקבות העימות עודן ניכרות – מדווח אקונומיסט. בשנת 2020 הייתה להודו דיביזיה אחת באיזור; היום יש יותר מכפליים ועוד חטיבת שריון, לצד כוחות נ"מ המוצבים בו בקביעות ובסיס חדש של חיל-האוויר. קשה להפעיל את כל אלו בגובה של 4,000 מטר: אורך החיים של מנועים, סוללות ומיכון אחר קצר יותר. יש צורך לחמם את המטוסים. החיילים זקוקים לשבועיים הסתגלות לאוויר הדליל, מה שאומר שבזמן חירום היעילות של כוחות שיוחשו לאזור תהיה פחותה.

בעבר החזיקה סין באזור מחצית ממספר החיילים ההודים, אך כיום הכוחות שקולים. האתגר שבפני הודו הוא שצידו הסיני של הגבול – שטח שלטענת הודו שייך לה – הוא מישור, מה שמאפשר לסין להזרים לשם כוחות בתוך שני לילות, הרבה יותר מהר מאשר הודו. הבעיה תיפתר אם להודו תהיה התרעה מוקדמת על ריכוז כוחות סיני, אך הכיסוי הלוויני בזמן אמת עודנו חלקי.

העימות בגבול הוא יותר ויותר מרוץ לבניית תשתית חדשה. לטענת הודו, סין העבירה בכוח תושבים קרוב יותר לגבול, משום שהתיישבות שם מקלה על אחזקת הכוחות. מספר התשתיות הסיניות גדל פי עשרה מאז התקרית, והודו שואפת לעמוד בקצב. היא בנתה מצבורי תחמושת תת-קרקעיים ומנהרות, וכביש שיגיע לגובה של 6,000 מטר יהיה פחות חשוף לאש סינית. אבל קצב פיתוח התשתיות של סין גבוה לפחות פי ארבעה משל הודו.

אין זה אומר שסין תוכל לחדור בקלות, מדגיש אקונומיסט. הטופוגרפיה והגובה מקשים על כל תנועת כוחות פשוטה. המטוסים הסיניים ממריאים מבסיסים גבוהים יותר ולכן יכולים לשאת פחות תחמושת מאשר ההודיים. לסין יש הרבה יותר טילים, אבל בהרים קשה לפגוע במדויק.

המצב בשטח מלמד ששתי המדינות הקטינו את הסיכון של התנגשות גדולה נוספת. אלו הן חדשות טובות לכל מי שמקווה שיחסיהן ימשיכו להפשיר. אבל שורשי העימות נותרו בעינם. הצמיחה המהירה של סין מטילה צד על אזור הודו. הצי שלה נוכח בקביעות באוקיינוס ההודי. והמחלוקות על הגבול לא נפתרו. הדו-קיום החמוש יימשך עוד זמן רב.