הרבנים הראשיים: לציין את עשרה בטבת גם לזכר חללי המלחמה

ב -23 בדצמבר 1967 חזרה צוללת אח"י דקר (צ-77 ) לנמל פורטסמות', שבאנגליה לאחר סדרת אימונים שערכה בסקוטלנד. מפקד הצוללת רב סרן יעקב רענן (פריש) שראה את עצי האשוח המוארים על הספינות בנמל פורטסמות', ביקש מאברהם בן זאב (זבו) אז סגן קצין מכונות בצוללת ומצוותו להכין חנוכייה להדלקת נרות חנוכה שתוצב במקום בולט בצוללת כדי "שתהיה פה קצת אווירת חג יהודית'".

לא הייתי רעב ואני גם לא אוכל סופגניות ובכל זאת מצאתי את עצמי עומד בתור, מחכה לקופסה של חמש סופגניות במאה שקל, פשוט כי האישה והילדים ביקשו. רק שככל שההמתנה התארכה, היה ברור לי שמשהו כאן גדול הרבה יותר מקניית סופגניות להדלקת נרות.

פרשת "מקץ" מפגישה אותנו עם יוסף, העולה ממעמד של אסיר למעמד נכבד במערכת השלטון, המגלם תפיסת עולם חברתית מתקדמת. דמותו של יוסף מבהירה לנו, שתפקיד בכיר בשלטון הוא לא לצבור כוח, תפקיד מערכת שלטונית הוא להציל חיים, כפי שכתוב בספר בראשית, פרק מ"א, פסוקים ל"ה ל"ו: "וַיִּקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת... והָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרַַעַב".

גם השנה אורות הגבורה נוצצים מרחוק, בוהקים במקומות לא צפויים, מפתיעים. אורות של עוז ואמונה, אורות של אהבת המולדת ואורות דורות של עם הנצח. אורות התחייה של העם היהודי, אורות ישראל. חנוכיות יוארו בסוריה ובלבנון, בעזה ובאירן, ביהודה ושומרון, בשילה ובאש קודש, בבארי ובאופקים, בעלי ובבית השיטה, בקריית שמונה ובמטולה.

"כָּל יִשְׂרָאֵל חֲרֵדִים" - הכותרת הזו היא כבר לא משחק מילים, אלא מציאות קיומית. בימים שבהם הדאגה היא נחלת הכלל, כאשר אנחנו ניצבים מול אתגרים אדירים, אסור לאפשר לשיח הציבורי להידרדר לכדי אלימות מילולית, שיסוי, או כזה שיקרע את הרקמה המשותפת, אשר זה מכבר הולכת ונפרמת. יש לנו יותר מדי מה לאבד, יותר מדי מה להפסיד. לא רק הציבור החרדי הוא 'עדה חרדה'. כל עדות ישראל - כל אחת וחרדתה: מעצמה, מהעדות האחרות, מהעתיד לבוא. החרדה הפכה למכנה המשותף הישראלי הטרגי ביותר.