הציבור במערב נוטש את מתנגדיהם של רודנים ואינו מבין את חשיבותם

בחוף מרוחק בהונג-קונג סיפר ג'ימי ליי לברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס, את קורות חייו. אמו נלקחה למחנה עבודה לאחר שהקומוניסטים השתלטו על סין, הוא נמלט להונג-קונג הבריטית, הקים את יצרנית הביגוד ג'יאורדנו ולאחר מכן את העיתון הפרו-דמוקרטי "אפל דיילי". ליי אמר לסטיבנס: "העברת מידע היא העברת חופש" – ההגדרה הטובה ביותר של עיתונות עצמאית ששמע האמריקני.

השיחה התקיימה ב-2009, מספר שנים לאחר נצחונו של ליי במאבק נגד חוק ביטחון מוצע שהיה מחסל את החופש שהבטיחה סין לשמר בהונג-קונג כאשר קיבלה אותה בחזרה ב-1997. אבל סין לא עמדה בהתחייבותה ובשנת 2019 דיכאה בכוח הפגנות המוניות. ליי נעצר ב-2020 ועיתונו נסגר שנה לאחר מכן.

השבוע, אחרי שנות מאסר בבידוד, ליי נדון ל-20 שנות מאסר – למעשה מאסר עולם בהתחשב בכך שהוא בן 78. שישה בכירים לשעבר בעיתון נדונו גם הם לתקופות מאסר ארוכות. הפרשנות הנדיבה ביותר למהלך היא שהנשיא שי ג'ינפינג מתכוון להשתמש בו כקלף מיקוח בפגישתו עם דונלד טראמפ באפריל. פרשנות פחות נדיבה: זוהי המציאות בסין הנוכחית.

יש לסיפור עוד צד: הציבור במערב נוטש מתנגדי משטר. לפני 50-40 שנה הילל המערב את אלכסנדר סולז'ניצין, אנדריי סחרוב ונתן שרנסקי בבריה"מ; את וצלאב האוול ולך ולנסה במרכז אירופה. בשנת 2007 השתתף ג'ורג' בוש הבן בוועידת מתנגדי משטר בפראג ובכך הדגיש את חשיבותם למדיניות החוץ של ארה"ב.

התמונה השתנתה ב-2008, כאשר הריאל-פוליטיק תפסה את המקום המרכזי. הציבור קישר את "אג'נדת החופש" של בוש למלחמה בעירק וראה בה כסות צינית למלחמה אימפריאלית או להזיות ההתפשטות של ארה"ב. בשנת 2009 יצאה שרת החוץ, הילרי קלינטון, לבייג'ינג והכריזה שנושא זכויות האדם בסין אינו יכול להפריע למאבק במשבר הפיננסי ובמשברי האקלים והביטחון. במילים אחרות: יש עניינים חשובים יותר.

תחת טראמפ המדיניות הפכה לעוד יותר בלתי מוסרית, מאשים סטיבנס. בשנת 2017 הוא השווה בין ארה"ב לרוסיה כדי להצדיק את יחסו החיובי לוולדימיר פוטין: "אתם חושבים שאנחנו כל כך צדיקים?" כיום הוא מאפשר למשטר בוונצואלה להמשיך לכלוא את מתנגדיו ומתמקד בנפט שלה. הגישה הזאת איננה מבינה, כי ליי ודומיו אינם הסחות מהעיקר; הם העיקר.

העימות בין ארה"ב לסין (כמו עם רוסיה ובריה"מ) איננו על תנאי סחר או סכסוכים טריטוריאליים. הוא על מקומה של החרות האישית במערכת הפוליטית. כל נושא אחר הוא נגזרת שלו. מי שמכבד זכויות אדם ימצא דרך להגיע להבנות; מי שאינו מכבד – לא. כל הסכם עם שי או פוטין יופר ברגע שיהיה להם נוח לעשות זאת.

מרקו רוביו פרסם הודעה קצרה וביקש מסין לחון את ליי מסיבות הומניטריות. זה לא מספיק. ליי אינו זקוק לרחמיו של משטר סמכותני, אלא לקמפיין עולמי של מי שמבינים שמתנגדי משטר כמותו הם המבטיחים את חופש האדם, כבודו וצרכיו. הם גם מבינים שהמתנגדים הם הנשק היעיל ביותר של העולם החופשי, כי אין דבר מסוכן יותר לרודנות מאשר השילוב של אומץ ומצפון בנפשות אזרחיה. יש לקוות שיום אחד גם ממשל טראמפ יבין זאת.